לאחר לילה כמעט בלי שינה ובתחושה הכי קרובה למה שהרגשתי לפני 13 שנה כשאימי עליה השלום נפטרה, אני מנסה להעלות על הכתב מעט על המלאך הזה שנפרד מאיתנו, הרב ישעיהו הבר זצ''ל.
המפעל העצום 'מתנת חיים' מתחיל מכך שהרב הבר לקח סיפור אישי שלו והחליט לקום ולעשות מעשה, לחלום הכי רחוק שאפשר - 'לחסל את רשימת ההמתנה' וצעד אחרי צעד להתקדם אל היעד. אבל כמו שהוא תמיד אמר: לא כולם תורמים כליה אבל כולם יכולים לתרום אוזן, עין, לב.
הרב הבר היה קודם כל בן-אדם, רגיש, עם חוש הומור, וקצת כמו אבא. זכיתי להיות חלק ממשפחה של 800 תורמים, וכולנו היינו כמו ילדיו. הוא ליווה אישית כל אחד לפני הניתוח תוך כדי, וגם אחרי.
אני זוכר כמו היום את הטלפון ביום שישי לפני הניתוח כשהוא התקשר והתנצל שהוא מפריע, אבל הוא רק צריך לדעת את שמי המלא ואת שם אימי כדי שאישתו, רחל, תתפלל עלי בהדלקת נרות.
לאחר מכן כמובן הביקור הלבבי והמרגש יום אחרי הניתוח. הרב שהיה איש לא כל-כך בריא, עם סוכרת ובעיות ברגליים ביקר כל תורם, ונסע עם קלנועית ותחבורה ציבורית מהר נוף עד לרמב"ם אלי, או לכל מקום בו התבצעה השתלה.
הקשר המשיך בטלפונים והודעות מידי פעם, רק לשמוע מה שלומך, איך הכאבים וכמובן, מה שלום המשפחה. כאילו אני התורם היחיד, אבל לא, כל התורמים ממש היו בניו.
לפני כל צום היה מתקשר לוודא שאני יודע מה ההנחיות, שאני אזהר לא לסכן את עצמי, וניחם אותי שהמצווה שעשיתי שווה לפחות כמו צום.
בקיץ יצאנו לחופשה משפחתית והיה לי חשוב לבקר את הרב הבר בביתו ושגם הילדים שלי יכירו את המלאך הזה, הרב פינה לנו זמן יקר וקיבל אותנו בלבביות ועם חוש הומור, חיבק את הילדים ונתן לנו הרגשה שהוא אך ורק שלנו ורק אותנו יש בעולם.
וסיפור קטן לסיום, לפני כחודשיים אישתי ביקשה שיתקשר אלי ביום הולדת לברך אותי ומבחינתו זה הכי פשוט בעולם, זה ברור, וזה מה שהוא עושה לכל תורם.
עם ישראל איבד היום מלאך, ואנחנו צריכים להיות קצת יותר מלאכים כדי למלא את חסרונו.