מיכל וולדיגר
מיכל וולדיגר צילום: דני כתרי

ישנם גם דברים טובים בצל הקורונה (ולהשקפתי, בכל דבר), וברשותכם אפרט אחד מהם – פתאום לא רק "הם" לבד.

לפתע, כרעם ביום בהיר, גילינו כולנו בידוד מהו, לפתע העולם שלנו השתנה מהקצה אל הקצה, כל מה שהורגלנו אליו (תפילות-ביקורי משפחה- עבודה-חברים-אירועים-בילויים ועוד) השתנה, נדמה שהעולם השתגע ואולי עושה לעצמו restart. ובכן, קחו את התחושה הזו, את החרדה מ-"מה קורה פה?", "מה ילד יום?", את העובדה שהדבר היחידי הוודאי בתקופה זו הוא ה- אי וודאי ותעצימו אותם פי כמה וכמה ותגלו, בזעיר אנפין, מה מרגישים א/נשים המתמודדים עם הפרעות סוציו פסיכיאטריות (מתמודדי נפש, בלשון העם) ובני משפחותיהם.

העולם שלהם השתנה עם הופעת הסימפטומים, עם גילוי המחלה. המתמודדים הללו לא מבינים מה קורה להם, הם אינם מזהים את עצמם ולאט לאט מתחיל הריחוק החברתי, הבידוד, כל החברים נעלמים. נוטשים.

מתחילה הסתגרות פנימה, בדידות, ריק. המתמודד, לא די שהוא מתמודד עם מחלה קשה, שמשנה אותו מהקצה אל הקצה, הוא נשאר פתאום לבד. בודד ומבודד, הוא ובני משפחתו – שגם הם מסתירים, חוששים, בין היתר מהטלת כתם, מאצבע מאשימה.

ההפרעות הסוציו פסיכיאטריות הן כה סטיגמטיות, סטיגמות שנמצאות בתוך כולנו (תפנו רגע תשומת לב ותבחינו, לדוגמא, איך אנחנו משתמשים במחלות הללו כמילות גנאי, כשאנו רוצים להעליב מישהו, להנמיך אותו, "אתה חולה נפש", "פסיכופט", "סכיזופרן", "לך לפסיכיאטר, קח כדורים" ועוד), כולל במתמודדים עצמם ובני משפחותיהם. מה שמכונה סטיגמה עצמית. חלקם הגדול מתבייש בזה, אינו מוכן להודות בקיומה של ההפרעה/המחלה, מתכחש לה וכפועל יוצא אינו מוכן לבקש/לקבל כל עזרה שהיא וכך הם נותרים לבד ומצבם רק מתדרדר והבידוד גדל ונוצר מעגל קסמים שכזה שהיציאה ממנו כמעט בלתי אפשרית.

על פי מחקר של ד"ר ג'וליאן הולט-לונסטאר, חוקרת אמריקאית מהמחלקה לפסיכולוגיה ומדעי המוח מאוניברסיטת בריגהם יאנג, ארה"ב, לבידוד חברתי ישנה השפעה, לא רק על הבריאות הנפשית, אלא גם על הגופנית ובידוד כאמור, לתקופה ממושכת של שנים, משפיע על תחלואה ותמותה.

אמרו כבר לפני כי עוצמתה של חברה נמדדת ביחסה לחלשים ביותר, ומאחר וכולנו רוצים שתהיה כאן חברת מופת, חברה חזקה, ערכית וטובה, תפקידנו, בין היתר, הוא לחזק את החוליות החלשות, לפורר סטיגמות, לקרב ולאפשר לאותם מתמודדי נפש, שהינם חוליה חלשה במיוחד, להשתלב בחברה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה.

בואו כולנו, אחרי שחווינו מעט ממה שחווים אותם מתמודדים, ונאיר להם פנים, נלמד להכיל שונות, לא נתרחק, לא נפחד (זה לא מדבק ...). נקבל ונאמץ אותם חזק אל לבנו. נהיה זהירים במילותינו, נמגר את הסטיגמות ונאפשר להם לקחת חלק בחברה הישראלית.
אצלנו בבת עמי (אמונה-אלומה) ישנה תכנית מיוחדת, "משלבים", המשלבת צעירים וצעירות עם מוגבלות נפשית בשרות הלאומי, ומאפשרת להם להתנדב בתחומים מגוונים בהתאם לכישוריהם, שאיפותיהם וחלומותיהם ולהיות בעלי מכנה משותף רחב עם כל הצעירים בגילם.

התכנית מאגדת בתוכה התייחסות נורמטיבית לצעירים אלו כמתנדבים לכל דבר, תוך ראיית הצרכים המיוחדים שלהם ונתינת מענים ופתרונות מקסימאליים, כדי שיוכלו לשרת שירות לאומי משמעותי עבורם ועבור החברה. שתי מטרות לה, לתכנית, הראשונה שילוב הצעירים בחברה הישראלית כתורמים לעולם העבודה והחברה. השרות המשמעותי מספק לצעירים חוויות הצלחה, מהווה מסגרת הכנה לעולם העבודה, פיתוח מיומנויות וכישורי חיים. והשנייה, מיגור הסטיגמה ושינוי עמדות של החברה "הנורמאטיבית" כלפיהם.

זו דוגמא אחת מיני רבות שיש ואפשר לעשות למען מתמודדי הנפש ולמעשה למען כולנו. האירוע המתגלגל ששמו קורונה גורם חרדות, דכדוך ואף דיכאון לרבים מעבר למעגל "מתמודדי הנפש", ולכן חשוב שנביט סביבנו ונחפש, ממש כך, א/נשים שעלולים לסבול מבדידות, מקשיים נפשים ונרים אליהם טלפון, נדרוש בשלומם, לא באופן חד פעמי, אלא בקביעות, נקשיב להם ונהיה שם עבורם.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו