מעל מיליון וחצי ישראלים הולכים מדי שנה ביום הזיכרון לבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ ומתייחדים עם זכר הנופלים.
מעל מיליון וחצי ישראלים שקמים ועושים מעשה המבטא הזדהות וההערכה לנופלים, למשפחות. לחללי מלחמות ישראל, לנרצחים בפיגועי התופת. אך השנה הדבר לא יקרה. בתי העלמין הדוממים תמיד, יהיו דוממים עוד יותר.
הקורונה משאירה אותנו להתכנס כל אחד בביתו. אנו נשב בבתינו שלנו, והמרחק הפיזי יקשה, הזיכרון יהפוך פאסיבי, דממה מעיקה אל מול מרקע הטלוויזיה לכל היותר. המשפחות השכולות מנגד יישבו בבתיהן עם הכאב והחיסרון.
הן לא צריכות יום מיוחד בשביל לזכור, הן זוכרות כל השנה. יום הזיכרון נועד בשביל להראות שאנחנו זוכרים. לעטוף את המשפחות באהבה אין קץ ולתת להם כוחות עד יום הזיכרון הבא. לכן הזיכרון חייב להיות מלווה במעשה. בעשייה אקטיבית, בפעולה, גם השנה. אין תועלת ליום הזיכרון ללא הביטוי החיצוני. אין תועלת ביום הזיכרון אם הוא נשאר בין ארבע קירות הבית בו אנו מסוגרים.
הסכם האחדות הפוליטי נחתם לפני ימים מספר. הסכם האחדות בין חלקי העם בישראל, למרות הוויכוחים, למרות המחלוקות, נחתם מזה שנים ביום הזיכרון לחללי כוחות הביטחון ופעולות האיבה. אף אחד לא יוכל להיות שותף מלא ושווה לכאבן של המשפחות השכולות, אך עלינו לקיים את חלקנו בברית הדמים.
הטכנולוגיה אינה תחליף לחום האנושי בימים רגילים אבל היא מאפשרת בימים מאתגרים אלו של קורונה להביע אולי את ההזדהות האנושית הגדולה ביותר - להראות שלא שכחתם, למרות הכל. חובה עלינו השנה, יותר מתמיד, להראות את הזיכרון. לא להסתפק בצפייה בטלוויזיה, לא להסתפק בעמידה קצרה בצפירה, שאיש לא יראה כאשר אנו ספונים כל איש בביתו. עשו מעשה - השתתפו בטקס בזום, העלו ציוץ או פוסט, הרימו טלפון ואמרו לידיד שכול כי אתם זוכרים. שלל רעיונות קיימים, אך עלינו החובה לבצע. לתת גם השנה את החיבוק הגדול, גם אם הוא מרחוק.
מוזרה היא ההתייחדות הזאת, אנו לא רגילים לה. אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושות ברגע הקדוש הזה בו נמצאות המשפחות מול מצבות יקיריהן עם המוני עם ישראל. מבוגרים וצעירים, משפחות ותיקות עם זוגות צעירים, משפחות שכולות עם כלל הציבור. אבל השיתוף הציבורי הוא מה שחשוב, מה שמביא איתו את הנחמה. לשם כך יש את יום הזיכרון. זוהי השותפות שלנו עם המשפחות השכולות והמעט שאנו יכולים לעשות בשבילים. יכולים וצריכים – גם השנה.