הקב"ה מטלטל את העולם טלטלה עזה. אנו, עם ישראל, מאמינים בני מאמינים. אנחנו יודעים שאין דבר שאין לו סיבה, ושכל ההתרחשויות בבריאה הן מאת הבורא יתברך. דווקא זמני הסתר שכאלו הם זמן מיועד להתבוננות ולהתחזקות באמונה.
על הפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהילים ס, ו) דורשים חז"ל כי את המילה נס אפשר להבין הן כניסיון והן כדגל. והדברים משתלבים זה בזה: מטרת הניסיון אינה לשבור את רוחנו אלא לרומם אותנו למדרגות גילוי חדשות שאותן אנו מגלים מתוך המשבר, ומתוך כך אנו עולים ומתנשאים. אומנם בתוך ימי המשבר אנו טרודים ועסוקים בהוויה היומיומית, אולם צריך לזכור כי "תכלית הטוב להיטיב" וכי הבורא מנהל את עולמו במידת משפט מדוקדקת שלא תמיד אנו יורדים לעומק פשרה.
עם זאת דומני כי למרות קוצר השגתנו, המשבר הנוכחי כן מחייב חשבון נפש וחשיבה אמונית מעמיקה. רבנו בחיי אומר כי נגף שקיים באיים הרחוקים בא לעורר אותנו, ואם איננו מתעוררים הוא מגיע לפתחנו. אני שומע קולות שונים שמחפשים סיבות והסברים, אם זה במישור הכללי כגון הפירוד הקיים בעם, אם במתן הסברים פרטניים יותר כמו דיבורי חולין בבתי הכנסת ועוד. אין אנו נביאים ואין לנו פתרון מוחלט, ואולי נוכל להבין את אמיתת הנסיבות רק במבט לאחור לאחר חלוף המשבר, אולם דומני כי אפשר להתבונן בכמה מעגלים במשבר הנוכחי.
במעגל ההיקפי, הכלל-יהודי, הקב"ה מכה וחובט ביהדות התפוצות, ובפרט בשלומי אמוני ישראל. הרב טייכטל הי"ד כתב במהלך השואה את הספר 'אם הבנים שמחה', שבו הוא ערך חשבון נפש נוקב והגיע למסקנה שהשואה פרצה בשל המאיסה בארץ חמדה. האם המכה הנוכחית לא קוראת ליהודי התפוצות לצאת מתוך ההפיכה ולחזור הביתה, אל ארץ אבותיהם?
במעגל פנימי יותר, של העם היושב בציון, לי הקטן דומה שעלינו להתבונן בשתי נקודות מרכזיות. הנקודה הראשונה היא הפילוג והשיסוע. דורשים חז"ל על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד, יז) - כשכלל ישראל בחיבור, באחדות ובאהבה, הקב"ה פוסח ומדלג על עוונותיהם. הרי זהו עניינם של ימי הפסח שבהם משבר זה היה בשיאו.
נקודה שנייה למחשבה היא בניין בית המקדש, אשר לו אין מייחל וכוסף. אלפיים שנות חורבן כמעט, ואנו עדיין מסבים ועורכים את ליל הסדר הגלותי שנפתח בקריאה "הא לחמא עניא". בתלמוד הירושלמי נאמר כי כשהקב"ה רואה את שממון ביתו ואת הזרים המשחקים בו הוא מתמלא עברה על עמו ישראל. האם אין זה זמן להתעוררות?
המעגל השלישי, המעגל האישי, דורש התעוררות מכולנו. ההתכנסות לתוך הבית פנימה, ההתכנסות של כל אחד לתוך תוכו, שינוי הרגלי השגרה, כל אלו יכולים להוליך אותנו לדרך חדשה. הן בהתייחסותנו לעצמנו, למשפחתנו ובוודאי לבוראנו. כשאדם כנוס בתוך עצמו, מתפלל שבועות ביחידות בין קירות ביתו וקירות ליבו, הרי שההתבודדות הזאת צריכה להצמיח בו כוחות נפש חדשים. בתקופה זו אנשים גם נחשפים לשיעורים רבים ומגוונים, לתובנות חדשות ולעבודה פנימית חדשה ומשמעותית. "תורה חדשה מאיתי תצא", תורה הספונה בעומק הוויית האדם יכולה להתגלות בימים אלו ולהרים אותו לגבהים רוחניים חדשים.
אני חייב גם הארה לעניין הסבל שעובר הציבור החרדי כרגע במבט של אמונה. האור החיים הקדוש כותב כי הגאולה האחרונה תבוא מכוח התורה והייסורים, ואולי לעיתים דווקא תופסי התורה הם בעלי הייסורים המגינים על הדור? ידוע כי הסתלקותם של צדיקים היא בבחינת חורבן בית אלוקינו. עלינו לדעת כי "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע" (ירמיהו ל, ז) - מתוך עומק הצרה צומחת הישועה.
לדברי חז"ל בעת שמידת הדין מתוחה אנו עלולים להיפגע, ולכן יש לנקוט מידת זהירות מופלגת. אולם מאידך, החוסן הפנימי הוא הנקודה המרכזית. דומני כי התקופה שבה מגיפה זו תפסה אותנו, בימים שבין פורים לפסח, גם היא נקודה למחשבה. ימים של צמיחה, של התחדשות והתעוררות, ימי גאולה, דווקא בהם הקב"ה חובט בנו. ימים אלו הם ימים מסוגלים להתעוררות. מבואר במפרשים כי מרדכי ואסתר בחרו לצום דווקא בימי הפסח, למרות שכמעט שנה שלמה עוד עמדה לפניהם, בשל מהותם המיוחדת של ימים אלו. לדברי חז"ל, כשהמן הגיע לקחת את מרדכי על הסוס הוא לימד את הילדים את דיני מנחת עומר התנופה. אולי זהו המסר – מתוך עומק הצרה עלינו להניף את עצמנו ולהתרומם לגבהים חדשים. זהו הזמן המתאים להתחבר למסרים הגדולים והנשגבים של הימים הללו, להתחבר לחירות הפנימית שמתוכה נזכה כולנו כאיש אחד לחזור ולהיגאל כפי שהיה ביציאת מצרים.
אומר הנביא: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, יד). אנו כמהים לנפלאות גדולות ולישועות, ובזכות אמונתנו ותפילותינו בכוחנו לקרב את שעת הישועה השלמה!
הרב מנחם מקובר הוא רב מכללת אמונה וראש המדרשה לידע המקדש