ללמוד, ללמד ולעשות – בחזית הקורונה

כך נראים חייהם של מי שמשלבים שגרת חינוך, למידה ועשייה רפואית תחת מגבלות התקופה אך תוך מקסום הכוחות והיכולות

ניצן קידר - ערוץ 7 , ב' באייר תש"פ

ללמוד, ללמד ולעשות – בחזית הקורונה-ערוץ 7
סטודנטים של המרכז האקדמי לב במהלך עבודתם בבית החולים הדסה עין כרם
צילום: דוברות המרכז האדקמי לב

נעמי מלאך, סטודנטית לסיעוד בתוכנית אופק במרכז האקדמי לב, עובדת במקביל במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שערי צדק.

שגרת הקורונה שנכפתה גם עליה מאלצת אותה לתמרן בין שעות עבודה ארוכות לשעות לימודים מפרכות. סיפורה של נעמי הוא אחד מתוך סיפורים רבים של מרצים ומרצות, סטודנטים וסטודנטיות במרכז האקדמי, שנגיף הקורונה שינה את שגרת החיים שלהם – אבל במקום לשבת בבית הם רק הגבירו פעילות, רבים מתוך התנדבות נטו.

ברורה עורקבי מרצה בכל הקמפוסים של המרכז האקדמי לב. היא משמשת כראש חטיבת ילדים בחוג לסיעוד וכן מרכזת את הקורס בנושאי רפואה והלכה. "אני אחות בשערי צדק 18 שנים בדיאליזה ילדים, ומרצה במרכז האקדמי לב 11 שנים. זה שילוב מוצלח, כי אתה מביא את האקדמיה לשטח ואת השטח לאקדמיה וזה מפרה אחד את השני. לא קל לשלב את הדברים בשגרה ועל אחת כמה וכמה בימי קורונה", היא מספרת ל'בשבע'.

איך זה מתבטא?

"בשערי צדק נכנסנו למוד חירום-קורונה, שאומר שאם עד עכשיו הייתי יכולה לסנכרן משמרות לשגרת הלימוד, היום יש צוותים קבועים ואסור לנו לערבב צוותים. בערב החג עבדנו מארבע לפנות בוקר כדי להספיק שתי משמרות רצופות, כי אסור לצוותים להיפגש מחשש שאם צוות אחד יידבק, הוא עלול להשבית גם אחרים".

"לי יש שלוש משמרות בשבוע והן נופלות, כך יצא, באותם ימים שבהם אני אמורה ללמד. הייתה לי מערכת מוכנה לגמרי לסמסטר ב', מתואמת עם כל המרצים שחלקם אחיות ורופאים. בבת אחת הכול התהפך, כי רבים מהמרצים מגויסים למאבק בקורונה ולא תמיד יכולים בשעות שקבענו מראש כשעוד הייתה שגרה מסודרת. היינו צריכים לבנות מההתחלה מערכת מקוונת ושינינו ממש את הכול. עד היום, מדי שבוע אנחנו עוברים מרצה אחר מרצה ובודקים שהכול עובד ומסודר. מאוד חשוב לי שלא לרדת אפילו במעט מהסטנדרט הגבוה של הלימודים. אנחנו רוצים שלסטודנטים לא יחסר שום חומר או מידע בגלל המצב הזה ושהלימוד יהיה חוויתי. אני מאוד משתדלת לשלב בקורס שלי ליצנות רפואית וטיפול באמצעות חיות וחושבת כיצד מביאים לידי ביטוי את התחום החווייתי גם כשהלימוד מקוון".

הסטודנטים גם כן נאלצו לשנות לגמרי את השגרה.

"הסטודנטים היו מאוד בלחץ בהתחלה ולא הפסיקו להתקשר, לשאול שאלות ולתהות באופן אמיתי כיצד זה יתבצע. אחרי שאנחנו כבר בתוך זה הם מאוד מחויבים, מאמינים בנו ומבינים את העובדה שגם אני ואחרים עובדים בשטח ויש לנו את המגבלות שלנו, ולכן לפעמים נקליט להם שיעורים בלילה ונשלח להם. משרד הבריאות הוציא גם נוהל שיש להפסיק התנסויות של סטודנטים מחשש להדבקת צוותים, וגם זה נוסף לדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. חלק מהסטודנטים הועברו לסימולציות, לחלק נשלים את זה בהמשך כשיירגע המצב. הטיפול בסטודנטים הוא עיסוק יומיומי במיוחד בתקופה כזאת".

"כולנו שותפים למלחמה הזאת"

לצד המרצים לא מעט סטודנטים ובוגרים נמצאים בימים אלה בחזית המאבק. ברוריה עורקבי מספרת כי "זה פועל בכמה מישורים. ביקשו מסטודנטים להתנדב ולעזור במחלקות בבתי החולים כי כוח האדם קורס. פנו בעניין הזה לכל בתי הספר, והמרכז האקדמי לב הוא זה שממנו יצאו הכי הרבה מתנדבים – 200 סטודנטים. זה לא עניין של מה בכך. זו התנדבות ללא שכר, על חשבון הזמן הפרטי ועם סיכון גדול".

"פרט לכך, סטודנטים משנה ב' יכולים לעבוד במחלקות. רבים מהם עובדים, ובתקופות האלה הם רק עושים יותר מהרגיל – הן במחלקות ייעודיות לקורונה והן במחלקות האחרות. כל זה בלי להחסיר לימודים מתוקשבים. שוחחתי עם סטודנטית שלנו שעובדת במיון באחד מבתי החולים, והיא סיפרה לי שגם כסטודנטית במחלקה היא מתבקשת לעבוד 12 שעות של משמרת – כמו אחיות – למרות שהיא לא מקבלת שכר כמו אחות. זה נובע מהצורך ומהצימאון לעוד כוח אדם. מדהים לראות את האכפתיות של הסטודנטים והסטודנטיות והרצון שלהם לתרום".

שיראל אלון, סטודנטית בשנה ג', שבמקביל עובדת בשנים האחרונות במרפאת 'טרם', מספרת כי השגרה שונה לגמרי. "הכול שונה. מה ששולט בכול הוא הפחד - הפחד לצאת מהבית, הפחד להידבק והפחד מהלא ממש נודע – הקורונה. פחד שאין כל כך אין להרגיע כשאנחנו לבושים במיגון מלא כל המשמרת. אני מוצאת את עצמי מסבירה שלא תמיד יש לנו דרך לדעת מי חולה ומי לא. לא הצלחתי מאוד להרגיע אותם, זה רק הפחיד יותר, ובצדק".

עם זאת, חשוב לה להעביר מסר. "כולנו שותפים למלחמה הזאת ומבקשים מכם להישאר בבית. אבל כשקורה לכם משהו שמצריך בדיקה או טיפול - אל תזניחו את זה. שימו כפפות ומסיכה ופעלו לפני ההנחיות של משרד הבריאות - ואל תישארו בבית. הבריאות שלכם חשובה, לכם ולנו".

כאמור שיראל ונעמי שהוצגה בתחילת שורות אלה הן רק שתיים מתוך מאות סטודנטים של המרכז האקדמי לב שנמצאים בחזית. לצד הסטודנטים גם לא מעט בוגרים מהשנים האחרונות מוצאים את עצמם בחזית המאבק. יצחק ונתנאל דרזנר, אב ובנו, סיימו את לימודיהם בהצלחה במרכז האקדמי לפני שנתיים. בהתמודדות עם הקורונה הם נמצאים, כל אחד בתחומו, בחזית.

נתנאל, שלמד הנדסת תעשייה וניהול ועובד בתעשייה האווירית, לוקח חלק בפרויקט לפיתוח וייצור מכונות הנשמה כדי לתגבר את בתי החולים. האב, יצחק, סיים את התואר בסיעוד כסטודנט המבוגר ביותר והיום הוא משמש כאח ראשי במרפאת 'כללית' בבית שמש.

"הקורונה תופסת אותנו בעצם בפרדוקס. אומנם נזהרים מאוד במרפאה לשמור על המטופלים שלא יידבקו ויש פחות פעילות במרפאה עצמה, אבל מצד שני יש לנו יותר פעילות בחוץ עם המטופלים שמרותקים לבית ועם מי שבסיכון וצריכים לקבל טיפול בבית. אנחנו צריכים לבוא אליהם לתת להם אנטיביוטיקה, זריקות, לקחת דם – והכול בבית. זה בעצם מוסיף לחץ, כי גם אחרי שעות העבודה צריך לצאת לבתים ולטפל", מספר דרזנר.

לדבריו, "זה שונה לגמרי ממה שהיה לפני כן. בדרך כלל במרפאות יש יותר פעילות. היום בגלל יש. ההוראה של משרד הבריאות לאנשים עם מחלות כרוניות קשות היא לצאת כמה שפחות למרחב הציבורי ולא להגיע למרפאות, אבל הם נזקקים לטיפולים שוטפים שבדרך כלל מתבצעים במרפאה. לכל טיפול כזה צריך לנסוע למושבים באזור ולטפל בהם. הסיכון שלנו מאוד גבוה. אנחנו חייבים להתמגן כמו שצריך, מסיכות, לשטוף ידיים. אלה דברים שאין בשגרה. כל מטופל שמגיע ויש לו קצת חום או שיעול אני מכניס אותו מיד לחדר בידוד. ברגע הזה אנחנו צריכים להתמגן ולקחת בדיקות תחת מיגון מלא. כל דבר כזה לוקח יותר זמן ודורש יותר מאמץ".

דרזנר מספר שכמה מחבריו חלו בקורונה כתוצאה ממגע עם מטופל שהם בסך הכול ניסו לעזור לו. "אנחנו בקו הראשון. זה אומנם שונה מבית חולים, אבל זה מגע ישיר. יש כאן את אותן סכנות ואף יותר, כי מי שמגיע למרפאות בקהילה לא יודע שהוא חולה. מי שמגיע לבית חולים בדרך כלל יודע שנדבק בקורונה. אצלנו הם לא תמיד יודעים".

לצד כל זאת הוא משמש גם כחובש וכונן בארגוני ההצלה. "אנחנו עושים את זה בכיף ולמען עם ישראל, ושהקב"ה ישמור על בריאותנו", הוא מסכם בחיוך.

"גאוות היחידה התחזקה"

פרופ' פרידה גנץ, דיקנית הפקולטה למדעי החיים והבריאות במרכז האקדמי לב, מרוצה מאוד מאופן ההתמודדות של המרכז עם תקופת הקורונה. "התפרצות המגיפה יצרה צרכים חדשים, מיידיים וחיוניים מאוד שאין בתקופות שגרה. בהתאם לכך ביצענו הכשרות שונות לסטודנטים במטרה לספק את המענים הדרושים במוסדות הרפואיים ובראשם בתי החולים. עם פרוץ המגיפה משרד הבריאות חשש שמא מראות קריסת בתי החולים באיטליה ייראו גם כאן".

"בנוסף למחסור במקומות אשפוז ובציוד, הצוותים הרפואיים באיטליה קרסו תחת עומס המטופלים, בשל העובדה שחלק ניכר מהקולגות שלהם חלו או שהם בבידוד עקב חשיפה לחולים מאומתים. משרד הבריאות נערך לכך בהכנת אגפים ייעודיים למבודדים, מחלקות אשפוז, מיטות וכמובן סביב מכונות ההנשמה הייתה היערכות מרשימה. לצד זאת הוקם מנגנון של אשפוז בבתי מלון. בהתאם, פנו אלינו ממנהל הסיעוד במשרד הבריאות כדי לבצע הכשרה של מאות סטודנטים לטיפול בחולי קורונה מונשמים, על מנת שישמשו ככוח עזר וכגיבוי לצוותים הקיימים. רבים מהם כבר מתנדבים בבתי החולים", היא מספרת.

אתם בקשר שוטף איתם?

"בגלל המצב אנחנו לא יכולים להיפגש איתם. יחד עם זאת הצוות האקדמי נמצא איתם בקשר כל הזמן, ואפשר לראות את הברק בעיניים בתמונות שהם שולחים אלינו בווטסאפ. הם עושים את מלאכתם מתוך תחושה של שליחות – ואני לא מתכוונת רק לסטודנטים שמתנדבים בבתי החולים. ישנם סטודנטים שמתנדבים בארגוני ההצלה או בארגונים קהילתיים במסגרת 'לב בקהילה', פרויקט הדגל החברתי של המרכז האקדמי לב. למרות הריחוק הפיזי שהמצב הזה יצר, תחושת גאוות היחידה התחזקה מאוד הן בקרב הסטודנטים והן בקרב הסגל האקדמי. אני גאה מאוד בסטודנטים ובבוגרים שלנו".

"בהקשר לכך אני רוצה לציין שהפוקוס הציבורי בתקופה זו נוטה להתרכז דווקא ברופאים עצמם, אבל חשוב לזכור כי האחיות והאחים הם חלק מהותי במיגור המגיפה. הם אלו שמלווים באופן אישי את המטופלים, עוקבים אחר מצבם, מבצעים את בדיקות הקורונה ולרוב הם גם אלו שמעניקים להם את הטיפול הרפואי. הם אלו שנמצאים ליד מיטת החולה 24/7. מערכת בריאות חזקה תלויה מאוד באיכות ובכמות העובדים הסיעודיים".

ברורה עורקבי מספקת לנו זווית נוספת שפותחת עוד צוהר לתקופה הייחודית שחווה המוסד. במשרד הבריאות ביקשו ממחלקת הסיעוד לבנות קורס מיוחד כדי להכין את הסטודנטים למקרה שבו יזדקקו להם ככוח עזר לחירום בהתמודדות עם ריבוי חולי קורונה.

"בגלל שאנחנו עוסקים בסיעוד ומכשירים אחים ואחיות, בנינו תוכנית לימודים מקוונת מיוחדת לקורונה שעברה לכלל הסטודנטים והם אף נבחנו עליה. זאת כדי שאם הם יהיו בשטח, ויש סטודנטים שגם בימים אלה עובדים, הם יידעו איך להתמודד עם כל סיטואציה. את כל הידע בנושא ההתמודדות עם קורונה העברנו להם. אגב, גם אנחנו כאחים ואחיות במערכת הבריאות היינו צריכים ללמוד את זה לעומק", מספר עורקבי.

בסיכום ביניים, דמיינת שנגיע בכלל למצב מסוג זה?

"אני מאוד משתדלת לחשוב על תהליכים. בהתחלה לא חשבתי שנגיע למימדים האלה. האמנתי שזה ייקח שבוע-שבועיים ולא שניכנס לטירוף כזה של עבודה. זה מאוד לא פשוט ברמה האישית, כי יש ילדים בבית ובעל בשירות קבע שגם הוא עובד כרגיל ואף יותר. אני משתדלת לנהל את הזמן שלי בצורה שיהיה מקום לכולם ובעיקר למשפחה שלי. יש לי ילדים בכל שכבות הגיל – מכיתה א' ועד תיכון – וצריך לתת לכל אחד את תשומת הלב שלו".

"כשאני מסתכלת על הקושי, אני אומרת לעצמי שיש אנשים שברגע הזה מתמודדים עם החולי הזה – וכל עוד אנחנו בריאים וכולם בסדר, צריך לומר תודה לה'. כל עוד אפשר לתרום ולעשות וכולנו בבריאות – אני מודה לה' ששם אותי בתפקידים האלה כדי שאוכל לעזור מהמקום שלי", מסכמת עוקרבי.