שיחה ישראלית

"תזכרו את החקלאים שעובדים את האדמה שלי בחירוף נפש, תתמכו בהם. תזכרו את בעלי הצימרים שמשוועים לאורחים". שיחה עם ארץ חמדה

איה קרמרמן , ב' באייר תש"פ

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

אני: ישראל שלי, סליחה שמזמן לא יצרתי קשר. בידוד, את יודעת. מזל שיש לי בחדר השינה חלון שממנו אני יכולה לראות קצה שלך. אני מתגעגעת אלייך. לצאת לאוויר הרים צלול כיין שלך. לראות את הפריחה, לטייל ברחובות.

ישראל: או, ברוך מחייה המתים, באמת נעלמת. את יודעת, בידוד זה רק אומר שאת בבית. ממש אין חובה להתנתק. אוויר הרים את אומרת. טוב, עשית עלייה לעיר הקודש שלי. איך היא מקבלת אותך?

אני: עיר מהממת, קשוחה ומרגשת. מרגישים את הכובד שלה, את ההיסטוריה הסבוכה, ומעל הכול מרגישים באוויר את הקדושה שלה. הכול בערבוב פה. מיש-מש ישראלי יהודי כמו שאת יודעת לרקוח. ישראל שלי, מגיע לך מזל טוב.

ישראל: כן. תמיד אמרו עליי שלמרות שאני צעירה אני מתקדמת לגילי. פתאום גיליתי שלפי הגיל אני בכלל נכללת בקבוצת סיכון. לא פשוט לעשות את המעבר הזה. לפני רגע הייתי צעירה ותוססת. פתאום אני סגורה, מבודדת, מהילדים שלי ומהעולם. מפחדים עליי, שלא אשרוד את הווירוס הזה.

אני: את יודעת שאת לא יכולה להידבק, נכון?

ישראל: מצחיקה את. מה את חושבת, שאני רק רעיון? שאני כולה אדמה? אני הייתי הראשונה להידבק. כשכולכם חגגתם בפורים, אני כבר הרגשתי חלושס בעצמות.

אני: איך מרגישה מדינה חולה?

ישראל: כואב. על אמת. את יודעת, קורונה זה וירוס, בסוף הוא יעבור. השאלה היא כמה הרס הוא ישאיר אחריו. וכרגע אני ממש לא מתלוצצת עם רופאיי. את יודעת ממה אני חולה? מהשנאה. הקורונה הזאת עוררה שנאה בין הילדים שלי. לא שהשנאה לא הייתה שם קודם, אבל בדרך כלל, ברגעי משבר, הילדים שלי תמיד ידעו להתאחד. הם ידעו שיש זמן שבו צריך לשים את המחלוקות בצד. אבל הפעם כאילו השנאה חלחלה למי השתייה, רוויה בתאים של כולם. אני מרגישה אותה בדופק והיא מחלישה ומצערת אותי.

אני: את יודעת, גם בבישול לא כל תבלין הולך עם תבלין אחר. יש כאלה שמתנגשים בטעמים שלהם. יש תבלינים שממש הופכים את המנה מעונג לעונש.

ישראל: אני לא מסתכלת על זה ככה. אני מסתכלת על הילדים שלי ורואה שטיח ארוג ממיליוני חוטים. השילוב שלהם זה מה שהופך אותי ליפה, צבעונית ומעל הכול חזקה. יש חוטים שהם הבסיס ויש חוטים שאפילו שהם מועטים, היופי שלהם מבליט יופי של חוט אחר ומשלים את התמונה. את לא יכולה להתחיל למשוך חוט כי הוא נראה לך מיותר. אולי החוט הזה הוא למעשה השדרה שלי ואם תוציאי אותו הכול ייפרם? מי מחליט מה בונה אותי? מי מחליט בשבילי אילו חוטים צריך לגזור החוצה? מי הוא זה, בעל העזות, לומר שבזכות החוט ההוא יש לי קיום? די. תבינו כבר, אתם ארוגים יחד. זהו. אי אפשר להפריד. עכשיו זה הזמן להחליט איך אתם חיים עם זה - בשלום ובהרמוניה, או שתמשיכו לקרוע ולהיקרע?

אני: את רואה גם צדדים טובים בתקופת הקורונה? במצב ההזוי הזה שנפל עלייך ועלינו?

ישראל: וואו. את לא יודעת כמה. נזכרתי ביופי שלי. הטבע שלי פורח ללא הפרעה. הציפורים חופשיות לנדוד בשמיים שלי, בלי פחד מהמטוסים. האוויר שלי נקי וזך. שמורות הטבע חפות משאריות פלסטיק. את יודעת, אתם יכולים להיות דורסניים. יש רגעים שלא רע לי, החופש מכם.

אני: אחד הרגעים הקשים השנה היה להתגעגע לסבתות שלנו שישבו לבד בליל הסדר. גם את הולכת לחגוג יום הולדת אחר, בודד. את מצטערת שהשנה נחגוג בנפרד? מהמרפסות?

ישראל: את יודעת מה אני הכי אוהבת ביום ההולדת שלי? את הלב שלכם. יש רגעים שהלב שלכם מתאחד. אתם מסתכלים על הסיפור שלי ומצליחים לזכור שיש משהו גדול וחשוב מהסיפור הפרטי שלכם. זה לב מאוחד, בגאווה שכולכם שלי. אני לא צריכה זיקוקים ובמות, אני כן צריכה את האחדות הזאת, שגורמת לכם להתרגש כי אתם ישראלים, בטוב וברע. יש הרבה משני אלו.

אני: ומה עם אלו שלא חוגגים לך יום הולדת? נו, את יודעת על מי אני מדברת...

ישראל: זו רק הסתכלות צרה, בעיקר צרת עין. הם פשוט מאמינים שאני כבר פנסיונרית הרבה שנים. בשבילם אני לא בת 72, אלא בת אלפי שנים. אל תדאגי להם, אני שומעת את התפילות שלהם כל יום. ארץ חמדה טובה ורחבה הם מכנים אותי. מודים עליי, על האדמה שלי. אני זו שסופגת בשקט את דמעות התפילה שלהם, שמחלחלות לאבנים שלי שלוש פעמים ביום. אני זו שמוציאה לכבודם פרחים מלבלבים בדיוק בראש חודש ניסן. אל תדאגי ליחסים בינינו. אנחנו מסתדרים פיקס.

אני: מה בכל זאת את מבקשת מאיתנו ליום ההולדת שלך?

ישראל: אני מבקשת שתצאו מהבידוד שונים, טובים יותר. שתבינו כמה התגעגעתם זה לזה. שתזכרו שיש לכם מספיק, אין צורך להיות חמדנים. זה לא מי שאנחנו באמת. תמיד היינו עם שמעריך פנימיות. לא בהכול צריך לחקות אחרים. תזכרו את החקלאים שעובדים את האדמה שלי בחירוף נפש, תתמכו בהם. תזכרו את בעלי הצימרים שמשוועים לאורחים, את הנופים הקסומים שלי, את הנחלים והמפלים. תזכרו שהעולם עומד על שלושה דברים: התורה, העבודה וגמילות חסדים.

מי שלא מאמין בתורה או חסרה בליבו תפילה, שיקשיב לליבו מלא האור ויגמול חסדים. אחרי שתיתנו לי את הלב שלכם, שלום ביניכם, אני מבקשת שתבקשו להחזיר את הילדים שלי. אם זה בתפילה, אם זה בהפגנה, אם זה בדרישה ממי שנתתי להם רשות זמנית לשלוט פה. אני רוצה את הילדים בחזרה. את הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו ורון ארד. לא שכחתי אותם, אפילו לא לרגע. כשהם יחזרו אוכל לחגוג באמת.

עכשיו למתכון השבועי:

סלט כרוב פשוט וטעים

אני מאוד אוהבת כרוב. הוא ורסטילי, בריא ומחזיק הרבה זמן במקרר. בדיוק מה שאנחנו צריכים בתקופה זו. התפוח נותן טוויסט בעלילה, אל תוותרו עליו. הסלט ילך מעולה ליד העל האש המסורתי.

הכמות שאני נותנת היא לכרוב גדול. ייתכן שהכרוב שלכם יהיה יבש משלי ויזדקק ליותר רוטב. אל תפחדו לטעום ולתקן תיבול.

המצרכים הדרושים:

1 כרוב לבן
1.5 תפוח עץ אדום
חצי בצל סגול (אם הילדים שלכם גמישים. שלי לא)
רבע כוס חומץ תפוחים
שמינית כוס חומץ אורז או חומץ יין לבן
חצי לימון סחוט
כף (מדידה) וחצי מלח

אופן ההכנה:

קוצצים את הכרוב. אפשר לקצוץ במעבד מזון עם דיסקית פומפייה, ואפשר להשתמש במנדולינה או בסכין חדה / חותכים את התפוח למקלות דקים / פורסים דק את הבצל / מערבבים בקערה גדולה את כל המרכיבים וטועמים. הכרוב צריך להיות עטוף בטעמים / שומרים בכלי אטום במקרר עד ארבעה ימים. ככל שיעבור הזמן טעם הסלט ישביח.