"בבקשה לא להניח שקיות בגדים מול השער" – השלט הזה, חתום בחותמה הרשמי של הסוכנות היהודית, מלמד על השפה ייחודית שנרקמת במקום שהוא מוצב בכניסה אליו: כפר הקליטה איבים במועצת שער הנגב.
מרחק הליכה מהעיר שדרות, מרחק 15 שניות קפיצה למרחב המוגן בעת אזעקה, ומרחק של כמה שנות אור בין השיח המתנהל בו להתנהלות במרכזי קליטה אחרים בארץ.
חוי כהן, תושבת טרייה יחסית באיבים, פותחת בפניי את שער הברזל הכבד שבכניסה למתחם. ילד כבן שמונה ניגש אליה ושואל אותי אם אני עובר לגור יחד איתם. "אנחנו רוצים שהוא יבוא", הוא אומר לה במבטא אמהרי מובהק, "נשמח לעוד ישראלים שיהיו חברים שלנו".
"הדיבור הזה לא מובן מאליו", אומרת כהן, "לקח זמן לבנות יחס הדדי בין העולים לתושבים הוותיקים. רק אחרי תקופה ארוכה הם האמינו שאנחנו פה כי אנחנו רוצים לגור איתם, ושהגענו לכאן לגמרי בחופשיות ולא כי מישהו הכריח אותנו. כשיצרנו את ההבנה הזאת – עשינו צעד מאוד גדול".
לגלות את הכפר שמאחורי השלט
כפר הקליטה איבים הוקם על ידי אריאל שרון. המטרה הייתה לשכן בו עולים חדשים. עם השנים עבר הכפר חילופי אוכלוסיות, עולים מרוסיה, צרפת ואתיופיה. מטרות כפר הקליטה השתנו מתקופה לתקופה, אך למעשה לא תמיד ניתן שם מענה לצרכיהם של העולים בדרך אל לב החברה ישראלית.
בצומת הכניסה לשדרות יוצאים ונכנסים מדי יום תושבים רבים, אך מעטים מהם מתעניינים בשלט שמוביל בעיניהם אל הלא נודע. "איבים" מבשר השלט, עם חץ שמפנה ימינה. "במשך שנים נסענו שם יום יום, עוברים ליד הפנייה ימינה אבל ממשיכים לנסוע ישר בצומת לעבר הבית בשדרות", מספרת חוי, "המקום הזה היה חידה בעינינו. יום אחד, לפני כחמש שנים, שמנו לב לאנשים שיוצאים ונכנסים לאיבים. החלטנו להתעניין, ובדרך הביתה פנינו בפנייה המסתורית כדי לגלות מה מתרחש שם".
יקי כהן, איש נדל"ן תושב שדרות ואשתו חוי, עד לפני כמה חודשים מנהלת מחוז בעמותת 'בת עמי', גרו בעשרים השנים האחרונות בשדרות. שניהם פעילים מרכזיים בגרעין שעסקו בקידום יוזמות קהילתיות בעיר. לפני כחצי שנה עברו יחד עם ששת ילדיהם משדרות ליישוב הסמוך לו - איבים.
"כשהגענו לכאן גרו פה קבוצות של עולים מצרפת והייתה פה פעילות של גרעין צבר – חיילים בודדים שגרו כאן. היו פה שמונים חיילים ואני נכנסתי לרכז קבוצה אחת שלהם", מספר יקי, "המיזם הזה לא המריא. לחיילים הייתה חסרה מעטפת משפחתית, לא הייתה להם קהילה תומכת ובלי אינטראקציה של ממש עם המשפחות משדרות, אי אפשר להחזיק ככה קהילה. פנינו למנהלי הכפר ורצינו לצאת ביוזמה – להביא לכאן כמה משפחות ישראליות ולהפוך את הכפר למקום משותף".
בסוכנות היהודית, אשר מנהלת את מרכזי הקליטה ובין היתר את כפר הקליטה באיבים, לא ראו בהתחלה עניין בהצעתם של בני הזוג כהן. אבל לפני שנתיים הייתה פריצת דרך משמעותית. "אשר וקנין, מנהל הכפר, הבין את חשיבות העניין וסייע לנו להגיע לפגישה עם יו"ר הסוכנות. ישבנו אצל יצחק הרצוג, יושב ראש הסוכנות החדש, והוא דווקא נתן לנו גב", אומרת חוי. "צריך להבין שמה שאנחנו עושים פה זה סטארט-אפ. זו קהילה חדשנית שבאה בגישה אחרת לחלוטין ממדיניות מרכזי הקליטה המוכרים ברחבי הארץ. הסיפור של השלט המוצב בכניסה אומר הכול. אנחנו לא רוצים שהילדים ישמחו כי הביאו להם בגדים או חבילות של ממתקים והניחו בשער הכניסה. זה עוזר נקודתית ועונה על צרכים בסיסיים, אבל לא יוצר שיח. זה אפילו יוצר ניכור מסוים. המיזם שלנו הוא ליצור קהילה משותפת שלהם ושלנו. העשייה של המשפחות היא לא לעשות כאן פעם בשבוע שיעור או פעילות. החיבור הזה קורה כאן בשביל בין הבתים, כשאנחנו מדברים על הדשא, כשאנחנו מגיעים לביקורים בבתים שלהם והם מרגישים חופשי לבוא אלינו. לרובם אין רכב ואנחנו מקפיצים אותם ממקום למקום כשהם צריכים. השיתופיות נרקמת בתפילות ביחד ובכל דבר שאנחנו עושים פה כקהילה – כאן נבנה הגשר הזה.
"אנחנו רואים את ההבדל בין ההתנהגות של העולים כשהם כאן בכפר ובין ההתנהלות שלהם עם אנשים מחוץ לכפר. לאחרונה ראיתי את אחד התושבים במכולת. העברית מתורגלת והישראליות זרה לו. גם כשהם יוצאים לעבוד וללמוד הם עושים את זה יחד בקבוצות של עולים. רוב היום העולים חיים זה עם זה. זה שומר עליהם מפני ממשק אמיתי עם הישראליות, אבל לא עוזר להם באמת להשתלב. את החומה הזאת צריך לשבור".
כל משפחה ישראלית שהגיעה לכפר בהתנדבות מלאה מחויבת לשתי שבתות בחודש במקום, ושמונה שעות עבודה קהילתית – כל אחד בתחום שבחר לו. "יש פה יועץ כלכלי שעוזר לאנשים ברכישת דירה, יש אדם שמגדל גינת ירק עם הילדים, שכנה שפתחה פה קבוצת ספורט. לכל אחד יש מה לתת והיופי הוא שאלה דברים שעושים ביחד. אנחנו לא באים בתור הישראלים שמלמדים אותם, הפוך. אנחנו חיים פה אלה לצד אלה, הם לומדים מאיתנו ואנחנו לומדים מהם. יש לנו המון מה ללמוד מהאנשים הללו. כך נרקמים יחסי גומלין הדדיים שבונים יחס אחר ממה שהם ואנחנו אולי מכירים. בניגוד למראה של האיש מבחוץ שנותן שקיות בגדים והולך – בנינו פה שיתופיות. הם שומעים על מקרי גזענות, הם יודעים מה היה בקיץ האחרון, הם לא חיים בניתוק. השיח שאנחנו מביאים מלמד אותם לראות תמונה אחרת של הישראלים הוותיקים, וגם להפך - יכול ללמד אותנו הרבה מעבר להסתכלות הסטריאוטיפית שלנו עליהם".
להעתיק את המודל משדרות
במרכזי הקליטה בישראל ניתנים לעולים שירותים בסיסיים, מקום מגורים, סכום כסף חודשי ולימודי עברית. עולים רבים מאתיופיה טוענים כי אין פריצת דרך אל הישראליות במרכזים אלו. ישנם עולים שנשארים שנים רבות במרכז הקליטה בלי אפשרות לצאת ללמוד, לעבוד ולשכור או לקנות דירה. באיבים השיטה היא אחרת – שלוש שנים של הסתגלות במרכז הקליטה, הכוללות לימוד עברית ופעילות חברתית, שבסופן ניתנת לעולים תעודת זהות ישראלית וסל קליטה שבעזרתו קונים בוגרי הכפר דירה באזורים שייעד להם משרד העלייה והקליטה.
בכפר גרות היום 53 משפחות המונות 400 עולים, מתוכם כ-300 ילדים. יחד איתם עובדות סוציאליות, סניף בני עקיבא, שליח של הסוכנות היהודית ומלווים רבים. לכל אלה הצטרפה משפחת כהן לפני כחצי שנה יחד עם עוד שלוש משפחות.
"אפשר לומר על פניו שעזבנו את העיר שדרות", אומר יקי, "אבל אחרי עשרים שנה – זה לא מה שעשינו. לא יצאנו החוצה. להפך, אנחנו מותחים את גבולות הגזרה שלנו ואת העשייה שלנו לכאן". הכפר נמצא דקות הליכה בודדות מהעיר הסמוכה. משפחת כהן מקפידה על תפילות שבת לפחות פעם בחודש בקהילה שבה התפללו עד היום, וממשיכה בעשייה החברתית שעשתה לפני המעבר. "היישוב נמצא קרוב לשדרות", אומר יקי, "אבל מוקף בשער ברזל וחומות. את הגטו הזה צריך לפרוץ, לשבור את החומות הפיזיות בין תושבי שדרות לעולים באיבים ובעיקר את החומות הנפשיות והמחיצות שנבנות בין קבוצה אחת לחברתה".
שבירת המחיצות היא משימה שבני הזוג מורגלים בה. חוי יזמה כבר לפני שנים רבות את פרויקט 'שכן טוב' בשדרות, שהפך לתוכנית שאימצה העירייה ברחבי העיר. "כדי להתמודד עם הרקטות והמצב הביטחוני הקשה – צריך עורף חזק ואיתן. לקחנו את החניה שלנו ליד הבניין והתחלנו ליזום שם מפגשים קהילתיים בין תושבי השכונה. מאוחר יותר יצרנו פעילות סביב לוח השנה. היו מסיבות לחנוכה, על האש בפסח ואירועי פורים וחגים נוספים. למפגשים כאלה פתאום מגיעים כל השכנים והם מרגישים כשווים בין שווים. יושבים יחד עולים מרוסיה, מאתיופיה, ישראלים ותיקים, צעירים עם ילדים קטנים, אנשים מבוגרים ואף אחד לא מרגיש שמישהו יותר שייך למקום ממישהו אחר. השכונה הופכת לקהילה, למקום תומך ומלכד. בלי זה לא היינו נשארים בשדרות וגם תושבים אחרים. אנחנו רוצים לקחת את הפעילות הזאת ולהעתיק אותה לכאן".
לתוך דירת הסוכנות הכפולה ששכרה משפחת כהן באיבים נכנסים תושבים מהכפר בחופשיות. "יש פה כאלה שעושים שטויות, קשה להם להתרגל ולהסתגל", אומרת חוי, "אבל אחרי שהם למדו לקבל את זה שאנחנו אוהבים אותם אפשר לדבר, ללמד את הילדים שנכנסים בדפיקת דלת. הם מקבלים את ההערות וההכוונות שלנו, וזה אחרי שלב שהיה להם קשה עם הנוכחות שלנו פה. זה לא הלך בקלות, אלו דברים שהולכים דווקא דרך הורדת גובה המחיצות ובניית חיי קהילה משותפים".
"קהילה זה צורך בסיסי של אנשים", אומר יקי, "בני אדם רוצים את החיבוק, התמיכה והשייכות. לשם כך אנחנו מחפשים עוד משפחות שיצטרפו אלינו וירימו איתנו את המשימה הזאת. לפני חצי שנה לא ידענו למה אנחנו נכנסים, זו האמת. היום ברור לנו יותר מה אנחנו מחפשים – לא זוגות צעירים ולא מתנדבים או בני ובנות שנת שירות. צריכים פה משפחות שההורים מגיל שלושים ומעלה, שרוצים לחיות כאן חיי משפחה, קהילה שהילדים מתחברים בה זה עם זה וחברות שנוצרת בין משפחות בכל הגילים. הבעיה של כל עולה חדש היא חוסר אינטראקציה עם הישראליות, ואת זה אנחנו באים לתת להם".
בני משפחת כהן אומנם חדשים יחסית בכפר, אבל את פירות עמלם הם כבר יכולים לקטוף. "אם יש משהו שמרגש אותי", אומר יקי, "זה לראות אדם שיוצא מכאן ומחפש מקום לקנות בו דירה אחרי שלוש שנים והוא שולח בקשה שיאשרו לו באופן חריג לרכוש בית בשדרות, כי הוא רוצה לגור עם אנשי הגרעין שהוא הכיר מפה. זה מיוחד בעיניי ומראה לי שהצלחנו במשהו".
"אנחנו מנצלים פה את כוחות החיים", אומרת חוי, "גם אחרי אלף קורסים מקצועיים וכמויות של ידע שיכול לשלב את העולים בעבודה כזו או אחרת – בלי הישראלי הוותיק שמכיר את החבר שצריך בדיוק עובד כזה, יהיה להם מאוד קשה להשתלב. הממשק הזה שאנחנו יוצרים פה לוקח את המסלול שהם עברו צעד אחד קדימה ומביא לשילוב אמיתי של העולים בתוך הישראליות".
יוחאי לוין (21) הוא בחור ישיבה שעבר בשבועות האחרונים להתגורר באיבים ומשמש כמדריך לילדי העולים הגרים בכפר. בנוסף לכך הוא גם מעביר שיעורי תורה.
"לפני כשנתיים יצאתי לשליחות עם הקהילה היהודית באתיופיה", הוא מספר, "ורציתי להמשיך את הפעילות איתה. בקיץ הקודם החלטתי שבמקום לטוס לאתיופיה לקייטנה במחנות עלייה, אני מרים קייטנה במרכזי קליטה עם העולים, שלצערנו די נשכחים אחרי שהם מגיעים ארצה. מכיוון שהייתי קשור לכפר איבים, החלטנו לקיים פה את הקייטנה. במשך שבועיים פעלנו כעשרה מתנדבים, שחלקם בעצמם עולים מאתיופיה. בשנה האחרונה הגעתי שתי שבתות בחודש לאיבים ולפני כמה שבועות עברתי לגור כאן.
"היום אנחנו כבר גרעין מתנדבים ראשון שפועל פה בשבתות ובעזרת ה' יקומו עוד גרעינים בעוד מרכזי קליטה ברחבי הארץ. הקשר שלנו חשוב לשיח בגובה העיניים עם הילדים והנוער פה. יש ילדים שאני כמו אח גדול שלהם, ובשביל אחרים אני דמות סמכותית של מדריך. לא באתי להושיע אף אחד, אבל כן למצוא את הקשר המתאים לכל אחד ולראות במה אפשר להתקדם איתו יחד".
"לא הייתי מסתכלת על ישראלי ברחוב"
במהלך השיחה נכנסת לבית משפחת כהן תפסו, בת עשרים. היא עלתה עם משפחתה מאדיס אבבה לפני כשנתיים. "זה שאני באה לפה ויושבת איתכם זה מיוחד", היא אומרת אחרי שהצטרפה בחופשיות לשיחה בסלון המשפחה, "כשהגענו לכאן אחרי הרבה כמיהה ורצון לעלות לארץ – לא ראינו אתכם ככה. הישראלים נראו כמי שלא אוהבים אותנו, ופתאום אתם באתם ואתם אוהבים אותנו. לא רצו לדבר איתנו – ואתם מגיעים ורוצים לגור לידינו. היה לנו קשה לקבל את זה".
תפסו מספרת על צדדים חשובים נוספים שהביאו איתן המשפחות הישראליות החדשות לאיבים. "עד שהגעתם, היינו פה לבד. יום אחד אח שלי היה צריך אמבולנס באמצע הלילה. לא ידענו עברית, לא היה לנו מושג מה לעשות וזה היה אירוע של היסטריה ולחץ. היינו חסרי אונים במקום שאז היה לנו מאוד זר. עכשיו כשאתם כאן אני יכולה להיות רגועה גם בנושאים האלה. אני יודעת שאם אצטרך משהו בעניין שאני לא ממש מכירה, אני אוכל ישר לפנות אליכם ולדעת שתעזרו לי במה שתוכלו". בעוד כמה שבועות תעבור תפסו עם משפחתה לאשקלון, אחרי דרך משמעותית שעברו באיבים. "לא הייתי מסתכלת על ישראלי ברחוב, לא ידעתי לפנות אליו והתחושה הייתה שמתפתחת בינינו איבה. היום לא רק שאני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי – אני גם מלמדת את הילדים האחרים בכפר את מה שאני חוויתי על בשרי".
מחוץ לבית המשפחה ילדי משפחת כהן משחקים יחד עם ילדי העולים. גם זה לא היה מובן מאליו כשהגיעו לאיבים. "יש לנו פה חברים חדשים", אומרים הילדים, למרות הקושי שבמעבר. "אם לא היה גיבוי של הילדים זה לא היה יכול לקרות", אומרים ההורים, "החברויות שהם יוצרים פה וההשתלבות שלהם היא לגמרי חלק מהעניין".
יקי וחוי גדלו על ערך השליחות של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שניהם תלמידים מובהקים שלו ובהשראתו פעלו בשדרות. "הרב אלישע לימד אותנו כל החיים להשקיע ולבנות חיי קהילה. בדרך שלו הרמנו הרבה דברים. פתחנו בית מדרש קהילתי שבו נמצאים אנשים מהגרעין לצד תושבים ותיקים של העיר, בנינו בית כנסת עם נוסח תפילה אחיד. אנשים בהתחלה הרימו גבה, והיום זה אחד מבתי הכנסת הכי פעילים בעיר.
"אפשר לומר שהרב אלישע לימד אותנו להעז, לפעול במרחב הציבורי בלי לפחד. לשבור את הסטיגמות ולחפש את המאחד בין אדם לחברו. זו שפה שאף אחד לא מדבר בה היום. הייתי רוצה שנלמד לבנות שפה חדשה. אם בעבר היו פה שפות של קיבוצניקים או דיבור צבאי, אנחנו צריכים לבנות פה שיח חדש, שפה של מעורבות בין קהילות ובין משפחות. בשדרות השיח הזה ליכד את העיר ושמר עליה מפני הקסאמים.
"אנחנו בדיוק עכשיו יוצאים ממערכת בחירות לא פשוטה, מערכת שבה השבטיות הישראלית אומרת את דברה. אני לא חושב שצריך למחוק את השבטיות ואת ההגדרות של כל קבוצה וקבוצה. יש לנו מחלוקות, אנחנו באים ממקומות שונים, אבל אפשר למצוא את מה שמלכד. כשקהילה מנהלת שיח עם קהילה אחרת ויוצרים פעילות משותפת, אפשר לתרגם את השיח החדש הזה למעשים בשטח שיביאו המון ברכה. אם זה יקרה אנחנו נראה פחות נשירה מהצבא, יותר בני נוער שעוברים בגרות, כי אנשים יקבלו זה מזה. בסוף זו צריכה להיות השפה שאנחנו לומדים פה".