אנו חוזים את שיבת ציון

את הבית הלאומי בונים אבן על גבי אבן, אריח על גבי לבנה. כל דור מוסיף את חלקו לבניין ומביט על הדור הבא אחריו כיצד הוא מוסיף שורות נוספות של בניה ועשיה בשנים שלאחר מכן.

דור תש"ח, שנשא את הרעות עימו ולא שכח אותה בדרך אל העיר הנצורה, הותיר לנו מורשת מפוארת בלתי נשכחת.

אחריו הגיעו לוחמי מלחמות ישראל בצפון ובדרום, במבצע קדש, ובמלחמת ששת הימים, ומלחמת ההתשה כמו גם מלחמת יום הכיפורים. כל אלו הוסיפו את חלקם בבניין הלאומי ואת המנגינה הזו אי אפשר היה להפסיק.

אני שייך לדור שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים. גדלנו בצל הסיפורים ששמענו, ובהם גם אני שמעתי מאבי ז"ל, על היציאה בעיצומו של היום הקדוש בשנה מבית הכנסת, כדי לצאת ולהגן על מדינת ישראל – מי בדרום ומי בצפון.

גדלנו ושיחקנו עם אחים שכולים ועם יתומי ויתומות צה"ל, שהיו חלק מנוף חיינו. גדלנו, ולימים, הלוחמים שנפלו במלחמה הזו היוו מקור ההשראה עבורנו.

גם עבורי ועבור חבריי. בתור בן המושב עלמה בצפון הכרתי את הסיפורים על רב סמל שלמה מילס. שלמה, היה בן המושב הסמוך אלינו בגליל, מושב כרם בן זמרה. כלוחם בחטיבת הצנחנים השתתף שלמה בקרב החווה הסינית, ולאחר מותו קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על חילוץ לוחמים תחת אש ועל גילוי אחוות לוחמים ואומץ לב.

הרב מאיר יהודה גץ, שהיה רב המושב, ובעצמו שכל את בנו, אבנר, בקרבות הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, כתב להוריו של שלמה מכתב ניחומים וכה ניסה לנחמם:

"מה אוכל להגיד? איך אוכל לעודד אתכם ידידי היקרים? עלינו להיות ראויים לבנים כאלה. הם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה ורק אותנו השאירו בצער על עצם הפרידה. אצלנו אהבת המולדת אינה מילת סרק ריקה מתוכן אלא אנו נתנו את הקרבן העליון ובברית דמים באנו עם עפר ארצנו"

לצערנו, אנו חיים עדיין על חַרְבֵּנו, ולימים גם אני התגייסתי כמו אחיו של שלמה לשירות משמעותי, גם בחטיבת הצנחנים, לאור דמותם של אבנר גץ ושלמה מילס ז"ל. בדור שלנו כבר נכנסנו ויצאנו להילחם על הרי לבנון, על חולות עזה ובסמטאות של יהודה ושומרון. אלו היו מלחמות שונות ומבצעים שונים בעלי מאפיינים ואתגרים ייחודיים. לצערי, הקרב הלאומי על הגנת העם והמולדת לא תם. טרם הגענו לייעודינו.

עלינו מוטל כעת להעביר את מורשת הנופלים, החולמים והלוחמים ביתר שאת. עלינו לדעת לספר אותה לילדינו, לחלוק עימם את סיפור חייהם ונפילתם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

ההיסטוריה שנושא העם היקר שלנו, הדרך בה הלך, והמורשת הנצחית של עם ישראל – כל אלו אסור שיאבדו במהלך בנייתו של הבית הלאומי שלו. זהו חלק מהחוסן ומהחוזק שלנו.

חלק ממה שהביא אותנו עד הלום היה היכולת שלנו לשלם מחיר יקר במלחמה אל נוכח פני האויב. גם אם כעת הצורך נראה רחוק, הוא יכול באחת להפוך למיידי ולמוחשי בחיינו. ברגע המבחן ניאלץ כולנו לגלות נחישות ודבקות במטרה, כפי שגילו הדורות לפנינו וכפי שעשו כל אותם אלו שאנו זוכרים אותם היום ובכל יום.

פעמים שאנו זוכרים להתאחד דווקא בעת צרה, והצורר – יהא אשר יהא – צורר את כולנו בצרור אחד ומזכיר לכולנו שבני עם אחד אנחנו. גם בימים אלו רוח האחדות מנשבת ומשתוקקת והמניע אותה זהו אותו הנגיף. אני תקוה שנהיה ראויים כדברי הרב גץ, לכל אלו אשר מסרו את נפשם למען הגנת העם והמדינה.

במו עינינו אנו חוזים את שיבת ציון, אנו חווים אותה בשמחה ובכאב, שבים אל ארץ מולדתנו. חווית הכאב והשכול יוצרת חיבור כאילו הייתה זו סגסוגת מותכת, חיבור בין אחים, חיבור של מקשה אחת. זהו גם חיבור אל מורשת הנצח של העם היהודי, אל התנ"ך ואל התגשמות חזון הנביאים. ביטא זאת הנביא ישעיה בדבריו: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים הרימי אל תיראי אמרי להרי יהודה הנה אלוקכם".

יהי זכרם של יקירנו חקוק לעד בליבנו.