מיד לאחר השואה התקיים פולמוס גדול לגבי המועד הנכון לקבוע את יום השואה כאשר הרבנות הראשית ביקשה לקיימו בעשרה בטבת ולא בחודש ניסן שאסור באבילות, גם בעניין יום הזיכרון מתפרסמים מפעם לפעם טענות כנגד קיום יום הזיכרון בסמוך ליום העצמאות.
מבלי להיכנס לשיקוליהם ודבריהם הרמים של גדולי ישראל שדנו בסוגיה, נדמה שכיום יום השואה ויום הזיכרון הולכים ותופסים מעמד של ימי הוד וקדושה גם בציבור הדתי והחרדי, ונדמה שקולות המחאה על קיומו של יום השואה בחודש ניסן הולכים ונחלשים.
כלל נקוט בידינו שעם ישראל "אם אינם נביאים הם בני נביאים הם" ולפעמים דווקא המנהגים שמתקבעים בלב עם ישראל כמנהגים של קדושה הם בעלי תוקף מחייב כגופי הלכות.
אני רוצה להציע בשורות אלה ניסיון להסביר את התוצר שמתקבע והולך בקרב עם ישראל כולו ובכלל שלומי אמוני ישראל, מדוע דווקא הרצף הזה של ימי הזיכרון מכוון מאוד להשקפה התורנית.
שמעתי פעם רעיון נפלא מר' חובב יחיאלי שהראה שחגי ומצוות התורה שבכתב חלים (כמעט) אך ורק ביום ולא בלילה, בקיץ ולא בחורף. ואילו החגים והמצוות מדרבנן חלים דווקא בלילה ודווקא בחורף.
הדבר מבטא שתורה שבכתב התגלתה בתקופה שההשגחה מאירה ומופיעה בעולם כאור היום, ואילו התורה שבעל פה כוחה להאיר את הלילה, את חשכת הגלות. דווקא בתוך החושך להדליק נר חנוכה ולבדוק את החמץ. כאשר אין התגלות של יום של השגחה והארה באים חז"ל ומוצאים את אור הנר והמצווה המצוי בתוך הנשמה ובתוך הפנימיות.
כאמור כל חגי התורה מתחילים בניסן ומסתיימים בסתיו כאשר אין אף חג מהתורה שחל בחורף. ובנוסף מצוות החגים נוהגות דווקא ביום לולב, סוכה, שופר, הלל ועוד.
גם העבודה בבית המקדש מתמצעת אך ורק ביום, בית המקדש נפתח בתמיד של שחר וננעל בתמיד של בין הערביים. יוצא דופן וחריג במיוחד הוא ליל פסח שרק הוא הקורבן היחידי שמוקרב לאחר תמיד של בין הערביים, וכן חריג פסח בכך שמצוות העשה של אכילת פסח, מצה ומרור מתקיים דווקא בליל פסח. שונה ומיוחד פסח בכך שלעת ערב יהיה אור, ועל מיוחדות זאת התחברו כמה פיוטים, והמפורסם שבהם "קרב יום אשר הוא לא יום יום ולא לילה"
בתורה שבע"פ המצב הפוך לחלוטין: ההתגלות של ה' הניסית וההשגחה הגלויה מתכנסת, בית המקדש חסר חמישה דברי, השלטון היהודי בארץ ישראל הולך ומתמעט ומאבד מעצמאותו עד שעם ישראל יוצא לגלות, ולכן כל החגים שתקנו חכמים חלים בחורף בתקופת החושך והעדר וגם המצוות מדרבנן עיקרן בלילה. המצווה הבולטת שבהם היא מצוות הדלקת נר חנוכה שנועדה בדיוק לשם הדלקת הנר הקטן בחושך, חנוכה גם חל לפי המדרשים דווקא בזמן בשנה שמתגבר החושך. בנוסף יש לנו את מצוות בדיקת חמץ בלילה, וקריאת מגילה בלילה.
ואם כן שאלה מעניינת היכן מתאימים חגי הגאולה השלישית? כאשר ההארה הגלויה חזרה להאיר לעם ישראל, ארץ ישראל נותנת פירותיה בשפע, והברכה הגלויה הולכת ומתעצמת מיום יום, עם ישראל חוזר ותופס את מקומו על במת ההיסטוריה הריאלית. הוא רוכש מקום של כבוד בין העמים, עם עמדה מוסרית וערכית בייחס לעמים כולם (כפי שרואים כעת עם ההתמודות הייחודית של ישראל עם מגיפת הקורונה).
והשאלה כיצד לתפוס את יום השואה האם כחלק מחורבן הבית, ולכך נכון לחברו לעשרה בטבת, או שמא יום השואה דומה יותר ליציאת מצרים שגם היא הייתה סוג של שואה. "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים" ואומרים חז"ל "אחד מחמישית". אבל זו גלות שכרוכה בגאולה.
לא לחינם הסמיכו חז"ל את סדר ליל פסח על "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" מתחיל "בעבדים היינו ומסיים בבני חורין".
חז"ל ברוח קודשם במסכת סנהדרין צפו אחד לאחד בהתרחשותה של השואה קודם הגאולה, אומר ר' יהושוע שהקב"ה יעמיד על ישראל מלך קשה כהמן ויחזרו בתשובה מתוך כורח. אם נתבונן בהיסטוריה גם הסיפור של המן התרחש במקביל לשיבת ציון השניה, או ממש בסמוך לה. עם ישראל כבר מתקבץ וחוזר לבניין הבית השני, ובמקביל בגולה מתרחשת סכנת איום והשמדה.
ובדיוק כך קרה בדורנו תוך כדי התרקמות חלום שיבת ציון השלישית ולאחר עליות תלמידי הגר"א והחסידים והעליות הראשונות. בדיוק כשהישוב מתחיל להתבסס, מעמיד עליהם מלך קשה כהמן, ולאחר מכן קמה מדינת ישראל.
הבחירה של עם ישראל לראות את השואה כסיפור המעצב והמכונן של מדינת ישראל ולא כחלק מאימי הגלות, היא ממש בבחינת אם אינם נביאים בני נביאים. והוא מתאים בדיוק למצוות רבות הקושרות את התהליך של הגלות והגאולה. זכירת הגלות והצרות הם חשובים לפעמים יותר מזכירת הנס וההודאה. לא לחינם זכרון יציאת מצרים מכונן הרבה יותר בתפילות ובקידושים, מאשר ההודאה על הכניסה לארץ או על בניין המקדש.
וכפי שאומרת הגמרא בסוטה (לא:) בשם ר' שמעון בר יוחאי "אדם אומר שבחו בקול נמוך- מן וידוי מעשרות, וצערו בקול רם מוידוי ביכורים". ומסביר רש"י "צרות שעברו על ישראל, צרת לבן הארמי, צרת מצריים" את זה צריך לומר בקול רם יותר- כלומר לתת לכך נוכחות רחבה יותר..
בנוסף, ימי ספירת העומר הפכו כבר בימי חז"ל לימי אבל על מיתת תלמידי ר' עקיבא, ואומנם אלו ימים שאין בהם מקום לאבלות פרטית אבל צער על החמצת הגאולה ועל כאבים הקשורים בגלות ובגאולה ובחורבן התורה בארץ ישראל יש מקום. שכן ר' עקיבא תמך במרד של בר כוכבא ברומאים ורבים מתלמידיו היו שותפים למרד, אך ולבסוף הוחמצה ההזדמנות ובר כוזיבא ושאר תלמידי ר' עקיבא נפלו בקרב ובמגפה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ולכן תיקון שנאת חינם ודאי שייך בימים אלו כחלק מתיקון בניין הבית השלישי שיבנה על ידי אהבת חינם.
(יכול להיות שגם השתנתה המציאות שמיד לאחר השואה הייתה נוכחת אווירת האבל וההספד שאסורה בניסן, וכיום יותר נוכח שימור הזיכרון הייעוד והמורשת של הקדושים)
למסקנה מתאימים חגי הגאולה השלישית דווקא לימים אלו של חגים מדאורייתא במעבר מפסח לשבועות מגלות לגאולה. וכפי שבפסח חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים- כלומר לחוות ממש בכל שנה את המרור ואת הצער ומתוך כך את הגאולה.
כעין זה מתפשט המנהג של לחגוג את יום העצמאות על רקע יום השואה ויום הזיכרון שמבססים ומעמיקים את הייעוד של ללכת לאורם של הקדושים שמסרו את נפשם על היותם יהודים, ולוחמי צה"ל שמסרו נפשם על קדושם השם העם והארץ, שלאורם ניסע ונלך עד הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש.