היה זה ב-1980. הייתי לקראת סיום שלוש השנים בכלא צ'יסטופול - ריציתי שם עונש מאסר על שמירת השבת במחנה הכפייה.
מדובר בכלא בעיר צ'יסטופול לשם העבירו את כל האסירים הביטחונים - רחוק ממוסקבה שם נערכו משחקים אולימפיים - שחס ושלום עיתונאים מערבים ירצו לראות אותנו.
הגיע יום העצמאות. לא שהייתי בטוח בתאריך, אך על פי חשבון שעשיתי, היה אמור להגיע. איך לחגוג את החג בכלא בבידוד? אז עלה לי הרעיון. עשיתי דגלים בגודל קופסת גפרורים וציירתי בהם מגן דוד עם שני פסים.
קירות התא היו בכוונה עשויים מצמנט מחוספס (חומר מליטה המשמש בסיס לחומרי הדבקה) כך שאירים לא יוכלו לקשקש עליהם סיסמאות אנטי סובייטיות. אך הפעם זה רק שימש את המטרה שלי. תקעתי את הדגלים שיצרתי לאורך הקירות משני הצדדים, עכשיו הייתי יכול לצעוד צעדת ניצחון בשדרת העצמאות שלי.
צעדתי לי להנאתי ושרתי שירי ישראל – ה"תקווה" ושירת פרטיזנים יהודים, "עם ישראל חי", "ירושלים של זהב" ועוד - בלי סוף.
וכאן קרה לי עוד נס אחד.
התחוור לי שממולי, מצד השני של הפרוזדור, כלוי אנטולי שרנסקי. הגברתי את הקול, שגם הוא ישמע את השירים. הוא קלט והצטרף לדואט שלנו. לא שאני זמר גדול, אבל ההנאה הייתה מעל ומעבר.
אחר כך עברתי לשיחה בעברית בקצב שירה עד שסוהרים תפסו את פשר השירה של שני היהודים והתחילו לצעוק ולהשתולל.
כך נהגתי בכל מקום: להרגיש את עצמי "עם חופשי בארצנו".