חוכמה, בינה, דעת, גבולות - ידידיה מאיר

הסערה העגומה סביב טקס המשואות הייתה מיותרת, אבל אולי בעצם לא

ידידיה מאיר , ו' באייר תש"פ | עודכן: 16:32

חוכמה, בינה, דעת, גבולות - ידידיה מאיר-ערוץ 7
חני ליפשיץ
צילום: דוברות

1.

לפני הכול, חשוב לי לומר שני דברים: 1. אין ראויה מחני ליפשיץ, שליחת חב"ד לקטמנדו, להדליק משואה ביום העצמאות. היא ובעלה חזקי, וששת ילדיהם, ראויים לכל הוקרה והערכה. 2. אין מעליב מנוסח וסגנון המכתב שקבלה מבית הדין של חב"ד.

ואחרי שתי הנחות היסוד האלה, בואו נדבר על חב"ד. מי שקורא בקביעות את הטור הזה בטח שם לב שתנועת חב"ד מהווה עבורי השראה. ולא רק עבורי, כמובן. השבוע חב"ד חטפה מכה. בעגה המקצועית קוראים לזה "פיגוע תקשורתי". אבל אני חושב שאלמלא הדרך הצורמת, המגושמת והפוגעת שבה היא הסתיימה - סאגת הדלקת המשואות דווקא הייתה יכולה להיות שיעור חשוב לכולנו. גם, ובעיקר, אם אנחנו לא חב"דניקים. ושוב, אני לא מדבר על הדרך הלא יפה, שהותירה הרבה טעם רע בפה ובלב, אלא על תפיסת העולם.

2.

לא יודע אם הכותבים של משרד ההסברה כבר הספיקו לכתוב לחני ליפשיץ את נוסח ההדלקה, אבל אני מניח שזה היה אמור להיות משהו כזה: "אני, חני ליפשיץ, שליחת חב"ד לקטמנדו, מתכבדת להשיא משואה זו של יום העצמאות ה־72 של מדינת ישראל, לכבוד למעלה מ-5,000 שליחי חב"ד, המקבלים כל יהודי ויהודייה באשר הם, במאור פנים, באהבת ישראל, מכל הלב לכל אחד! (מחיאות כפיים) ולכבוד עשרות אלפי התרמילאים שנכנסו בעשרים השנים האחרונות לבית שלנו וללב שלנו, לכבוד אחיותיי השלוחות המופלאות, צופיות הליכות ביתן ולחם עצלות לא תאכלנה, שבאורח פלא מצליחות לנהל גם בית חב"ד וגם את ביתן הפרטי המלא בילדים! (מחיאות כפיים, דמעות בעיניים), ולכבוד הרבי מלובביץ', שייסד את מפעל השליחות חובק העולם, הפורץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, ולתפארת מדינת ישראל! (מחיאות כפיים סוערות, ייתכן אפילו שבעמידה)".

איזה יופי. איזה קידוש ה'. איזו הוקרה והכרה לכל בתי חב"ד בעולם. הרי כשחני ליפשיץ תעמוד שם, בלב הטקס המרכזי והנחשב ביותר של מדינת ישראל, ותשיא משואה, היא לא לבד. היא שליחת השליחים. היא מקבלת כבוד והוקרה וים של קונצנזוס בשביל כולם. ומתי? אחרי תקופה ארוכה שבה שליחי הרבי מלובביץ' עומדים תחת מתקפת ה"הדתה". מה הם היו צריכים אם לא את זה?

3.

אז למה ראשי חב"ד, ולמיטב הבנתי גם רבים משליחיה בכל רחבי העולם, אמרו "לא, תודה" לכבוד הגדול הזה? מה, הם לא מבינים שזה היה עושה להם - כל אחד ובית החב"ד שלו, כל אחד ועמדת הנחת התפילין שלו - רק טוב? ובכן, הם מבינים. קשה להאשים את תנועת חב"ד בחוסר הבנה בפרסום ויחסי ציבור. אבל עם כל הכבוד לפרסום האדיר, לחסידות חב"ד יש דרך, תפיסת עולם. יש אג'נדה מאחורי כל העשייה המופלאה הזאת. ומה לעשות, המסיבה הזאת היא לא המסיבה שלהם. הם לא רוצים שמישהו או מישהי יעמדו שם במרכזה בשמם.

למה? האם הם לא שמחים בקיומה של מדינת ישראל? ברור שהם שמחים. הרבי מלובביץ' זצ"ל לא הפסיק להתעניין ולפעול למען קיומה של מדינת ישראל. הוא דאג כמובן לצרכיה הרוחניים ולזהותה היהודית, אבל לא פחות מכך היה מוטרד מיישובה, מביטחונה, מגבולותיה. האם החב"דניקים לא מרגישים מחוברים לעם ישראל? נו, באמת, אין מחוברים מהם לכל יהודי ויהודי. רעות שכזאת מעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח. האם הם שוביניסטים שונאי נשים בעלות השפעה? שטויות. לפני רבים מהארגונים הפמיניסטיים, הרבי מלובביץ' עודד נשים לפעול, לנהל, להוביל. עצם העובדה שאחד השליחים המפורסמים ביותר של חב"ד בעולם, הוא שליחה – מלמד הרבה.

אבל כן, יש להם בעיה עם המעמד הזה של ליל יום העצמאות על קברו של הרצל. הם לא רואים את עצמם נוטלים חלק באירוע שמסמל בעיניהם את ה"כוחי ועוצם ידי" של מדינת ישראל, את הציונות החילונית. אז נכון שבזכות השרה מירי רגב, לצד "אנו נושאים לפידים" שמנוגן מסורתית בזמן הדלקת המשואות, אחד משירי הכפירה החמורים ביותר שנכתבו אי פעם (כן, עד כדי כך. תעשו רגע גוגל על השיר, מילותיו ונסיבות כתיבתו, ותראו איך כל שורה בו היא התרסה נגד עיקר אמונה אחר: מכפירה בבריאת העולם, דרך כפירה בניסי הקב"ה, ועד התרסה מטופשת נגד הציווי לא לעלות להר סיני במעמד קבלת התורה), יש בשנים האחרונות גם שירים אחרים עם מסרים שונים לגמרי.

ובכלל, בימי העצמאות האחרונים מדליקי המשואות והטקסטים שהם אומרים צובעים בצבע אחר את האירוע הזה, וזה נפלא, וכך גם מנחי הטקס (זוכרים את הסערה הקודמת סביב טקס המשואות, בדיוק לפני שנה? לא ביטול ההשתתפות של מדליקת משואה חרדית, אלא כיסוי הראש של מנחה חרדית של האירוע). ועדיין, אנשי חב"ד, תנועה חסידית שורשית, לא רוצים ליטול חלק בטקס הזה. זכותם המלאה. לשיטתם, זו אפילו חובתם המלאה.

ואגב, לא משנה כמה ביקורת תימתח עליהם, הם לא ישנו את תפיסת עולמם. הם לא יבואו לטקס המשואות, אבל גם לא יפסיקו לתרום לחברה ולמדינה: חב"ד תמשיך לעזור לאמא ישראלית שבנה נתקע בטרק במזרח, לארח אנשי עסקים ישראלים בהונג קונג, לבקר ישראלים שסחרו בסמים וכלואים בגרמניה, לסייע בשחרור נעמה יששכר ועוד. חב"ד מעורבת עמוקות בחיי החברה הישראלית, בכל כך הרבה תחומים, בלי לבקש כלום. הם גם לא כופים את דעתם על אחרים, הם פשוט וויתרו על הכבוד שמדינת ישראל רצתה לחלוק להם בטקס. זה הכל.
אז למה ראשי חב"ד אמרו "לא, תודה" לכבוד הגדול הזה? מה, הם לא מבינים שזה היה עושה להם - כל אחד ובית החב"ד שלו, כל אחד ועמדת הנחת התפילין שלו - רק טוב?

4.

אילו ראשי חב"ד היו שואלים אותי לפני הסערה, הייתי אומר להם שכל מה שכתוב כאן לעיל נכון ויפה, שיעור מרתק בסוציולוגיה, אבל אחרי שחני ליפשיץ כבר נבחרה, ואמרה כן להצעה המרגשת, זאת תהיה טעות מרה לבטל את ההשתתפות שלה. זה לא ייראה טוב. זה לא יובן נכון. זה יעשה נזק. ויכול להיות שגם הייתי אומר להם, נו, די עם ההתעסקות האנכרוניסטית הזאת בסמלי הציונות של פעם. אתם חושבים שמישהו היום מכיר את המילים של "אנו נושאים לפידים"? שמישהו בקיא בפרטי משנתו החילונית-קיצונית של הרצל? יאללה, מחבקים אתכם, מצדיעים לכם, תזרמו. לחיים, לחיים.

אבל הם לא שאלו אותי. ואתם יודעים מה? אולי טוב שלא שאלו אותי. כי אני, מה לעשות, חושב תקשורת, חושב הסברה. אפילו חושב קידוש ה'. אבל אין לי באמת אחריות. אני לא צריך לנהל תנועה של אלפי שליחים, עם עשרות אלפי ילדים, עם דרך חסידית עתיקה שצריך לשמר ושלא פשוט לשמר. הרי תופעת שליחי חב"ד היא דבר בלתי נתפס. אנחנו אולי רגילים אליהם, כאילו תמיד היו כאן, אבל תחשבו רגע: זוג צעיר מקים את ביתו, הוא בחור חסידי מישיבת תומכי תמימים, והיא רק הרגע יצאה מהסמינר בכפר חב"ד, ואיפה הם הולכים לגור שנה אחרי החתונה? בבני ברק? בקריית ספר? בביתר עילית? לא. בפריז, בקליפורניה, בבנגקוק, במומבאי, בנפאל. או אפילו בתל אביב, בהרצליה, ברמת השרון, בגבעתיים. והבית הפרטי שלהם שם הופך לבית פתוח. הם מכניסים אליהם לסלון ולמטבח את האנשים שהכי שונים מהם (מתוך אמונה עמוקה שבפנימיות הם בדיוק כמוהם).

ואז נולדים ילדים. מלא ילדים, ברוך ה'. הם גדלים בסביבה חילונית ולרוב אף לא יהודית. לפני כעשר שנים נחשפתי להמנון של אחת מקייטנות חב"ד, שמספר את כל הסיפור: "אי שם באסיה, במקום נידח / ישנו בית חב"ד שזה עתה נפתח / שליח הרבי הגיע לכאן, עם אשתו ומנדי הקטן / אין בכל העיר בית ספר של חב"ד / בשבת וחג מתפללים לבד / אין אוכל כשר, וגם אין חברים / ובעצם החיים נורא קשים / אך בן של שליח הוא מחומר מיוחד / יש לו כוח שאין לכל אחד / ולמרות כל הקשיים שבדרכו / ההחלטה גמלה בליבו / להפיץ המעיינות זה התפקיד / כאן הרבי קרוב אליי תמיד / כשאגדל אצא לשליחות בעצמי / ויהיה לי בית חב"ד משלי". לדעתי, לחלק מהילדים ששרו אז את השיר הזה כבר יש היום בית חב"ד משלהם.

5.

אז איך אלפי שליחים מחזיקים מעמד, ושומרים על רף חסידי כה גבוה, דור אחרי דור? זה כל כך לא מובן מאליו. הציונות הדתית חרתה על דגלה להשפיע מבפנים על החברה הישראלית. להיות המקף המחבר. והיא אכן עושה את זה. אבל נראה לי שאת המחירים כולם יודעים. אני לא טוען שאסכולת חב"ד מושלמת. באופן אישי אני הרבה יותר ציוני־דתי מחב"דניק. אותי יום העצמאות מרגש באופן דתי. כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. אבל אחרי כל זה, ובגלל כל זה, הגבולות ששמים לעצמם אנשי חב"ד צריכים להיות השראה לכל אלה בציונות הדתית שרוצים לצאת להשפיע. בתקשורת, בצבא, באקדמיה.

שלוחי חב"ד הם לא סתם אנשים חביבים שמחלקים ברחובות סופגניות (ובחלק מהמקרים גם נראים קצת כמו סופגניות). מאחורי כל העשייה הגדולה הזאת עומד חיבור עמוק ויומיומי לחסידות, לתניא, לרבי מלובביץ'. בלי זה, זה פשוט לא היה עובד. מאחורי הכנסת האורחים, מאור הפנים והוויי-פיי חינם, עומדת זהות חסידית ברורה, מוגדרת. עם גבולות מאוד ברורים. בלי זה, אתה הופך מהר מאוד ממשפיע למושפע.

6.

אז השבוע חב"ד שילמה מחיר. מחיר כבד אפילו. לא רק שהיא לא זכתה בכבוד ובהכרה, אלא שיצאה חבולה, קיצונית, סאטמרית כמעט. וזה כואב. גם עוגמת הנפש של חני ליפשיץ מצערת. לא היה מגיע לה לעבור את זה. באמת סיפור מיותר, מכל הכיוונים. אבל אני מקווה שבסופו של דבר, במבט פנימה, אל תוך התנועה הזאת, סאגת טקס המשואות רק תחזק את הלפיד החב"די הבוער, לתפארת מדינת ישראל, לתפארת העולם היהודי כולו.

ועם כל הכבוד לכל מה שנכתב פה, להערכתי סיפור המשואות לא בדיוק הסעיר את חב"ד. למי יש זמן לעסוק בסערות ציבוריות, כשבכל יום שומעים על עוד דוד או דודה, על עוד חסיד, על עוד שליח, על עוד רב חשוב שנפטר בטרם עת במגפת הקורונה? ממזכירו המיתולוגי של הרבי, הרב לייבל גרונר, דרך ראש הישיבה בקראון הייטס הרב ישראל פרידמן ועד לשליח הוותיק במרוקו הרב שלום איידלמן והשליח הצעיר בנימין וולף מגרמניה. כך נראה בשבוע שעבר העמוד הראשון של השבועון "כפר חב"ד". אני חושב שמאז פטירת הרבי מלובביץ' לא התפרסם שם שער כזה עצוב. עד מתי.
צילום: שבועון כפר חב"ד