ד"ר יוסף שרביט
ד"ר יוסף שרביטצילום: אתר בר אילן

עם החלטתו הבוטה של "בית הדין" של חב"ד, לבל תהיה שותפה חני ליפשיץ לחגיגות יום העצמאות תש"פ, הדהדה בראשי זעקתו האילמת ושאף ביקשו להשתיק לאחר המלחמה, של הרב ייששכר טייכטל הי"ד, בעל "אם הבנים שמחה".

בספרו, שנכון ללמוד, הוא מודה בשגיאתה הטרגית של מנהיגות חסידות מונקטש, שהייתה שוב ושוב מורה ש"לא תתורו אחרי לבבכם (ביידיש הרצל) ואחרי עיניכם (ביידיש קוק)". 

מהלכיה של הגישה החרדית בכלל וביחסה לציונות בפרט, נובעים מתהליכים היסטוריים-חברתיים, שפקדו את הפזורה האשכנזית – מהמאה הי"ז, בדגש על המשבר השבתאי. פזורה זו, שנפגעה עד מאוד מאותו משבר, חרטה על דגלה שלא תשגה שוב במשיחיות שקר. לא כן הפזורה הספרדית: זו סברה שאין לשגות במשיחיות מגלומנית-כאוטית בנוסח השבתאי ואולם יש לדבוק ברעיון המשיחי הנורמטיבי, לפיו יש לשאוף תדיר במעש וברוח לחידוש ממלכתיות יהודית על אדמת ישראל.

הפאסיביות שיש לנקוט ביחס לגאולת ישראל ועמה האנטי-ציונות, נכרכו גם יחד בחרדיות של העת החדשה. זו גישה שסימאה את העיניים מלראות נכוחה את המאורעות. בריחתו של הרבי מסטמר ברכבת של ישראל קסטנר ובד בבד השמדת רוב יהדות הונגריה – מסמלות יותר מכל את המחדל המובנה שבגישה הרעיונית-תיאולוגית החרדית, לרבות היחס השגוי ל"שלושת השבועות של רבי זירא" ולרעיון "משיח בן יוסף", בקוממיות ישראל.    

"במאות האחרונות החרדים אחראים למשברים ואסונות כבדים שפקדו את עם ישראל – במיוחד יש להם אחריות עקיפה לממדי השואה במלחמת העולם השנייה. כאשר יהיה האומץ לשמוע ולהשמיע הציבור החרדי, בוודאי הציבור החרדי הספרדי, אולי יבין". כך התבטא הרב אשכנזי-מניטו על רקע המשברים הכבדים בארץ, של שלהי המאה העשרים (יוסף שרביט, עבריוּת ומעֵבר לה, דיוקן איטלקטואלי של הרב י.ל. אשכנזי-מניטו, אדרא, תשע"ט, עמ' 84).

אני אוזר אומץ ומבקש מאחינו החרדים, במיוחד על רקע המשבר העולמי הפוקד אותנו, הגובה קורבנות רבים מדי מהקהילות היהודיות בניכר, להנחות ללא דיחוי על עלייה רבתי לארץ ולקיים בה את הדיון החשוב מכול – על זהותנו וייעודנו. אנא, לא להחמיץ שוב את הרכבת האחרונה והמטוס האחרון... 

הכותב: ד"ר שרביט יוסף, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר אילן ומכללת אפרתה.