פרשת אחרי מות, הפותחת במיתתם של שני בני אהרן הכהן, מזכירה לנו את אבלו הפרטי, אך גם את אחריות הקהילה לניחום ולתמיכה במשפחה השכולה.
בספרו 'עין אי"ה' על מסכת שבת כותב הרב קוק כך: "אחד מן האחים שמת ראוי שכל המשפחה, כל האחים, ידאגו, ירגישו, את החיסרון של העדר כוח אחד, מהארגון הכללי הטבעי שלהם. ישימו אל ליבם שזהו אות מן השמיים, הקורא להם לתקן את אורחות חייהם ומערכי ליבם, עד כדי לשוב אל ה' ולתקן את הפרצה של החלל אשר הונחו בתוך האחדות האורגנית שלהם, על ידי מיתתו של אחד האחים".
אנו מצויים רגע אחרי יום הזיכרון, יום שבו משפחות שלמות מתייחדות עם זכר יקיריהן ומרגישות שוב מחדש את תחושת החוסר, את החלל שלעולם לא יתמלא. במקביל, זהו גם היום שבו עם ישראל כולו מחבק את המשפחות השכולות, ומגלה כלפיהם אמפתיה, ערבות ותמיכה.
עם השנים גילינו שיש עוד קבוצה שמאוד נזקקת לנקודה הזו, אותה התמיכה של הקהילה, והיא משפחת השכול האזרחי. מאות ילדים נפטרים מדי שנה בשכול האזרחי - בתאונות, במחלות וכדומה. במהלך המחלה, ולאחר מכן כשיושבים שבעה, המשפחות על פי רוב מוקפות בתמיכה. חברים, מכרים, הקהילה מסביב, וכמובן עמותות וארגונים רבים, מסייעים להם בתקופה הקשה.
ואז מגיע היום השמיני, יום אחד אחרי השבעה. לפתע צריך כאילו לחזור ל"חיים הרגילים", ולא פעם המשפחה השכולה מוצאת את עצמה לגמרי לבד. לכאורה הכול בסדר, כבר אין לה צרכים מיוחדים, אבל משהו בפנים חסר. אחרי מות שני בני אהרן, הקב"ה מדבר אליו ישירות ואומר לו לחזור לתפקד - ללבוש את בגדי תפארתו. וזה קשה מאוד. ה' מבקש גם ממשה "דבר אל אהרן אחיך... ולא ימות", ה' רוצה שאנשים ימשיכו לחיות גם אחרי אסון נורא. וכאן נכנס תפקידה של הקהילה, בתמיכה ובחיבוק כלפי אותן משפחות גם בימים שאחרי השבעה.
כיצד עוזרים לאדם בצרה? בשלב ראשון, בעצם הימצאותנו איתו. זו הערבות הקהילתית בעם ישראל. הקומה השנייה היא להפוך את ההזדהות והרגישות לזולת למעשים - לתת כתף, להושיט יד, לפתוח לב. איש איש ימצא את הדרך לפי אופיו וכישרונותיו.
בתנו דסי ע"ה היטיבה לבטא את הרעיון במילותיה המוחשיות "עיגולים של שמחה". היא הייתה פוגשת אדם ושואלת: "הִשְֹתַמַחְתָ היום?" וכשהוא תהה היא הסבירה: "מה עשית היום כדי לשמח אחרים ולשמח את עצמך?" כלומר, השמחה היא תוצאה של פעולות ומעשים לטובת הכלל, ולטובת תיקון העולם והפיכתו למקום של רגישות חברתית וערבות הדדית. מקום שנעים יותר לחיות בו.
בכוח צוואתה הבלתי כתובה של דסי, אנו ממשיכים לפתח את הדברים לטובת הכלל, והחל מהשנה שעבר החלטנו לציין בשבת פרשת אחרי מות את שבת המודעות לשכול האזרחי. שבת שתהיה מוקדשת לקריאה לקהילה לגלות אמפתיה וערבות הדדית לכל משפחה שהשכול הגיע לסף ביתה. להזדהות עם צרת המשפחה, ולחשוב כיצד הופכים את ההזדהות והרגישות לזולת למעשים. הקהילה כולה נדרשת לעמוד מול הכאב של היחיד או המשפחה ששכלו מי מיקיריהם. לא לברוח לפרטיות אלא להשתתף בצער, באהבה ובאחדות.
הכותבת היא אמא של דסי רבינוביץ ע"ה, ומיוזמי 'שבת המודעות לשכול האזרחי' יחד עם בעלה פיני