אביגדור אוסטרבך היה ישן כל כך חזק, שפעמים רבות אשתו ניצה חשבה אותו בטעות למת והתחילה לערוך סידורים בנדון. לכן, באותו לילה מדובר, אביגדור עצמו הופתע לגלות שהוא ניעור בשלוש לפנות בוקר, לצלילי רחש־בחש הבוקע מאותו אזור בבית שאשכנזים מבוגרים נוהגים לכנות מאיזושהי סיבה "הוֹל". הוא צעד לכיוון הרעש רק כדי לגלות אדם לבוש שחורים נובר בחפציו ומעביר חלק מהם לתוך שק גדול.
"מה נראה לך שאתה עושה בהול שלי?" הוא קרא מיד.
"במה שלך?" שאל השודד.
"בהול שלי! בהול!" ענה אביגדור.
"שמע, זה הבית שלך ואתה הקובע, אבל לדעתי אני בסלון", התעקש השודד בנימוס.
"אתה באזור הסמוך לסלון אך עדיין לא המטבח, אתה בהול!"
"בסדר אדוני, אני בהול, מה שתגיד, רק תחזור לישון, זה נורא מפריע".
"אבל מה נראה לך שאתה עושה?" התרעם אוסטרבך.
"שודד", ענה האיש כלא מבין את ההווה אמינא.
"אני מבין שאתה שודד", התעצבן אוסטרבך, "אבל מה אתה עושה מחוץ לבית? זה בניגוד להנחיות של משרד הבריאות".
"מה?" התבלבל השודד.
"אסור לצאת חמש מאות מטר מחוץ לבית לפעילות שאיננה ספורטיבית".
"אה, בגלל הקורונה".
"בגלל הקורונה. אתה גר חמש מאות מטר מפה?"
"לא, איזה, אני בכלל מבית דגן", הסביר השודד.
"אז עד להנחיות חדשות אסור לך להיות פה. זה מאוד לא בסדר", גער אוסטרבך.
"בוא אני אגיד לך משהו", התעצבן השודד, "כידוע לך, שודדים הם עצמאים, אני אין לי הסתדרות שתארגן אותי, אז מה אני אמור לעשות, הא? לשדוד מהבית? ניסית פעם לכייס מישהי בזום? זה כמעט בלתי אפשרי!"
פתאום שמעו השניים רעש מכיוון המסדרון, וכעבור שניות ספורות חזו בפיג'מת הלו קיטי בלויה ובתוכה מתנודדת כספינה טרופה ניצה אוסטרבך. היא נתנה לעיניה מספר רגעים להתרגל לאור ואז עיבדה את הסיטואציה שנגלתה מולה.
"מה אתה עושה בהול שלי!" היא קראה בחרדה.
"גברת, את בטוחה שאני לא בסלון?" ניסה השודד.
"אתה בשטח ההפקר שבין הכניסה לסלון והמטבח, איזה עוד שם אתה מכיר לזה חוץ מ'הול'?"
"לא כל דבר צריך שם", התעקש השודד, "הנה, למשל, איך קוראים לזמן הזה שמארגנים את הכלים של פסח?"
"רומפלנאכט".
"טוב, לא צריך להידרדר לקללות גברת, כולנו בני תרבות", נעלב השודד.
"אני רוצה להבין מה אתה עושה אצלי בבית עם השק הגדול הזה!"
"שודד!" הוא הסביר שוב את המובן מאליו.
"בסדר גמור", אמרה ניצה, "כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל למה בלי כפפות?! איפה המסכה?!"
"לא יודע, ההנחיות מאוד מבלבלות, אני כבר לא עוקב", תירץ השודד.
"אני מבינה שזה קשה הריחוק הזה", הסבירה ניצה, "הרי גם לי קשה עכשיו לעמוד במרחק שני מטר ממך במקום לרוץ וככה, להדוף אותך לרצפה עד שהמשטרה תבוא, אבל אין מה לעשות, אתה חייב להישאר בינתיים בבית ולבוא לבקר אותנו אחרי שייגמר כל הבלגן. צריך לשמור על סבא וסבתא".
"אתם סבא וסבתא?" התעניין השודד.
"ספציפית עוד לא, כי כלתי הבטלנית מתעקשת 'לחיות את החיים', אבל אם זה היה תלוי בי היא כבר הייתה אחרי שניים ובדרך לשלישי, ואם כבר אנחנו בנושא הזה אז גם המקצוע שלה זה לא מקצוע, מי צריך פילאטיס תינוקות תגיד לי אתה, זה מקצוע אמיתי? כל מקצוע שהסתדרו בלעדיו לפני מאה שנה לא צריך להיות קיים היום".
"אבל ניצה, גם מנתח מוח לא היה לפני מאה שנה", התערב אביגדור.
"אז אתה רוצה שהיא לא תלד אף פעם, זה מה שאתה אומר לי?!"
"נו באמת ניצה, את שמעת אותי אומר דבר כזה?!"
"טוב, אני גם לא שמעתי אותך אומר מילה טובה על האוכל שלי מאז שהתחתנו, אז בוא לא ניכנס למה אתה אומר ומה אתה לא אומר", התרעמה ניצה.
"תשמעו חברים, אני מרגיש קצת תקוע פה", התנצל השודד, "אולי אני אלך ואתם תמשיכו?"
"לא לא, אין לי סודות ממך", אמרה ניצה.
"כן, חוץ מזה שבשבועיים הקרובים אתה לא זז מפה", הוסיף אביגדור.
"מה זה?" שאל השודד.
"אביגדור צודק, אנחנו לא יודעים, אולי הדבקנו אותך או אתה אותנו, נצטרך להישאר פה יחד עד יעבור זעם".
"אתם בטוחים שזה הנוהל?"
"בטוחים בטוחים, כלתי השנייה רופאה", התפארה ניצה.
"יפה", אמר השודד.
"כן, ממנה בחיים לא נראה נכד".
השודד המסכן, שקיבל טיזר קטן לסרט האימה שהוא עתיד לחוות בשבועיים הקרובים עם הזוג אוסטרבך, ניסה בכל זאת לצאת מזה באלגנטיות.
"תשמעו, אני עברתי ככה בבית שלכם, אין לכם חדר פנוי בשבילי, אני לא רוצה להטריח".
"שטויות", אמרה ניצה, "יש לנו בול מקום בשבילך, חלל מיוחד ולא מנוצל".
"את מדברת על ההול, הא?" ניבא השודד.
"היית מת", ענתה גברת אוסטרבך, "בשבילך רק מסתור כביסה"