ראש הממשלה בנימין נתניהו לא באמת רוצה את ימינה בממשלת האחדות שלו. זו לא פרשנות, אלא עובדה שנגזרת מהתנהלות בשטח.
מי שבאמת רוצה מפלגה מסוימת בממשלתו, מנסה לפחות לדאוג לה ולפייס אותה. מעוניינים בדוגמאות איך זה עובד כשנתניהו רוצה מישהו? כמה עמוק הזלזול בימינה? אז הנה סיפור קטן שימחיש את המצב.
השר יעקב ליצמן ידע כבר שבועות ארוכים שהוא מתכוון לעזוב את משרד הבריאות. ההתייעצות עם האדמו"ר מגור הייתה פיקטיבית, כי בסופו של דבר מתברר שהוא האיש שהורה לליצמן הרבה לפני כן לעזוב את תיק הבריאות ולדבוק בתיק אחר. נתניהו ידע את המהלכים מאחורי הקלעים. הוא גם דאג לליצמן שלא ישתמע כאילו הוא 'נזרק' מהתיק בעיצומו של משבר הקורונה, וגם נתן לו לבחור את התחנה הבאה שסביר להניח שתקבל חיזוק משמעותי כמשרד ממשלתי.
האם מישהו זוכר סיטואציה דומה לגבי ימינה? ליהדות התורה יש 7 מנדטים. לימינה יש 6. יחי ההבדל הקטן. העניין פשוט: את החרדים נתניהו רוצה, בציונות הדתית הוא מזלזל. הרי ש"ס, בלי ששמעתם על כך יותר מדי, קיבלה תוספת תפקיד לסל הכולל שלה.
ואם כבר מדברים על חזירות קואליציונית - מילא מפלגה של 15 ח"כים כמו כחול לבן מקבלת אותו מספר שרים, זה מחיר שנתניהו היה צריך לשלם בשביל להישאר על כיסאו. גם זה שווה ביקורת נפרדת. אבל מדובר בראש ממשלה שכדי להכניס שני חברי כנסת מהעבודה, שאין לו שום צורך אמיתי בהם, נותן להם שני תיקים משמעותיים - כלכלה ורווחה.
תחשיב אלקטורלי הרי אין כאן, כי העבודה לבד לא עוברת היום את אחוז החסימה. תחשיב פוליטי הגיוני רק אם נתניהו מחפש מי שיבלום אותו בדרך להגשים את החזון של הימין, אותו חזון שהוא נושא בגרונו ברוממות, אבל יודע שבממשלת האחדות יהיה קשה מאוד ליישם. אז בלי סיפורים. כשנתניהו רוצה מישהו, הוא יודע למצוא את כל הדרכים כדי לקרב אותו אליו ולהביא אותו לשולחן יחד עימו.
בליכוד מספרים לנו שבנט דורש דרישות מופרזות יחסית לגודלו. זה סיפור שנועד בעיקר להסתיר את העובדה שהמפלגה המתיימרת לייצג את הימין בישראל, מקימה ממשלה חסרת אידיאולוגיה, בלי שום כיוון ימני. שרי הליכוד עצמם יודעים שיהיו בה סרח עודף.
הממשלה הזו לא תקדם עניינים שחשובים לציבור תומכי הימין. צריך בעיקר לקוות שהיא לא תפגע במצב הקיים. הרי מה תענה מחלקת הבג"צים בענייני התיישבות כשרוח השר היא של אבי ניסנקורן? כיצד שר הביטחון בני גנץ יתייחס לצוות המיוחד שהקים קודמו נפתלי בנט לטיפול בשטחי C? לליכוד אבד המצפן הימני שלו. אם יותירו את ימינה מחוץ לקואליציה, נתניהו ומפלגתו יצטרכו להוכיח שהם ימין אמיתי, ולא רק נהנים מפירות של אחרים כמו הצהרות אמריקניות. ריבונות? נתניהו ידוע כהססן במהלכים מדיניים. חובת ההוכחה היא לגמרי עליו. ראש הממשלה סידר לעצמו את בני גנץ להסתתר מאחוריו, וגם את עמיר פרץ, שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע כיצד הוא מתכוון לעקר כל כיוון ימני של הממשלה.
מי מפחד מאופוזיציה?
במפלגת ימינה נמצאים בצומת דרכים. כן, המפלגה מעוניינת בתיק משמעותי אחד לפחות, אבל זאת משום שכדי לבלוע את הצפרדע של ישיבה בממשלה בעייתית מאוד, הפיצוי צריך לבוא לפחות בצורת תיק שיש לו השפעה על חיינו כאן ועל מהלכיה של מדינת ישראל. ימינה מבקשת בקשות אידיאולוגיות. היא צופה פני עתיד ורואה היטב כיצד שרים מכחול לבן תופרים חליפות וייכנסו למשרדים שבהם מומשה אידיאולוגיה ימנית הלכה למעשה בשנים האחרונות.
נתניהו מנסה להתמקח. לבחון. הוא לא מאמין שבנט וסמוטריץ', אחרי שטעמו טעם של ניהול משרדים משמעותיים, יסכימו לוותר על הכבוד. ההכרה שיש אנשים שפועלים ממניעים שונים משלו, לא חלחלה אצלו מספיק. הסמנים הכי קיצוניים בימינה נגד כניסה לממשלה בתמורה לנזיד עדשים הם דווקא שר הביטחון ושר התחבורה.
לבנט, כך נראה, אין בעיה ללכת לאופוזיציה. הוא הוכיח את עצמו היטב כשר ביטחון ואולי כקול השפוי במהלך משבר הקורונה. סמוטריץ' עשה בחודשים אחדים במשרד התחבורה דברים שהימין חיכה להם שנים. שניהם הוכיחו מה שהיו צריכים להוכיח לציבור שלהם. הם אומנם יהיו בודדים באופוזיציית השמאל, אבל הם לא יוותרו על עקרונות שמשמעותיים לבוחריהם.
בסופו של דבר ימינה רוצה להשפיע בצמתים החשובים להתיישבות, להשפיע על התיקונים הנדרשים במערכת המשפט הישראלית, וגם - וזו לא בושה עבור פוליטיקאים - לפחות משרד אחד בעל השפעה. נתניהו והליכוד צריכים להודות על האמת: האם הם רימו את הימין הישראלי, לקחו את המנדטים והקימו ממשלת אחדות או תקיעות לאומית, או שמא נתניהו יממש את הבטחותיו להמשיך ליישם את האידיאולוגיה של הגוש?
אם בליכוד יחליטו להותיר את ימינה בחוץ (וכמובן יאשימו אותה בכך, כי זו השיטה הידועה), נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו בנושא פירוק הגוש. ודאי שלא יוכל לבוא בטענות אל מי ששמרו באדיקות על גוש הימין בזמן שנתניהו חיפש אלטרנטיבות אחרות, ובסוף העדיף כל מפלגה אחרת על פני שותפיו הטבעיים מכולם לאורך השנים.
קרב יום
הממשלה הנוכחית תיבחן במה שנתניהו הכי גרוע בו - לקיים הבטחות. ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל מצד ארה"ב היא תוצאה של ממשל טראמפ ושל אוהדי ישראל שפועלים במסגרתו. ההכרה ברמת הגולן - כנ"ל. ברור שלנתניהו יש חלק, אבל ייתכן מאוד שאלו דברים שהיו קורים תחת כל ראש ממשלה.
שלא לדבר על הזווית של בני גנץ. לא מעט גבות הורמו כשנתניהו הסכים לרדת מהבמה אחרי שנה וחצי ולבצע רוטציה. הרבה מאוד גורמים פוליטיים חושבים שנתניהו מתכנן לנצל את תמימותו של גנץ ולפרק את הממשלה רגע לפני שכחול לבן תקבל את המושכות לידיה. נתניהו הוכיח בעבר שנאמנותו לשותפים הפוליטיים היא עד גבול מסוים - ובמקרה של גנץ, נראה שהגבול הזה שברירי מאוד.
השאלה הגדולה היא לאן מועדות פניו של נתניהו. האם אכן הוא מתכוון לרקוח דיל חדש שבמסגרתו יתמודד לנשיאות ויוריד מעליו את כל התיקים שיחכו בצד עד שגילו יתקרב ל־90 ואיש לא יתעניין בתיקי 2000 או 4000? לכאורה זאת תוכנית מצוינת עבורו. הוא לא באמת יורד מהבמה במצב כזה, אלה פשוט מעביר את המאחז שלו לבית הנשיא. התנאים, הממלכתיות, המאבטחים והשיירה - הכול נשאר.
יש לציין שהתיאוריה הזו, שנתניהו שואף לנשיאות, הועלתה בעבר כבר מספר פעמים, והנה הוא עדיין ראש הממשלה שמכהן הכי הרבה זמן, ומתחיל בקרוב עוד תקופת כהונה. מומחים לענייני נתניהו מהמרים הפעם על הנשיאות כאופציה מובילה. אלה גם הרשמים והקולות שאנחנו שומעים מאנשי נתניהו. כמובן, הכול בעירבון מוגבל, כדי בשנה וחצי יכולים לקרות הרבה דברים.
לאף אחד הרי אין ספק שפרטי הפרטים שאליהם נכנס נתניהו בהסכם הקואליציוני עם כחול לבן ונוגעים למצבו המשפטי, מעידים על כך שהוא עוד לא אמר את המילה האחרונה כראש ממשלה. עם זאת, קשה להעריך אם יש לממשלה הזו סיכוי להאריך ימים. השאלה הגדולה היא עד כמה יתפתחו מאבקים ומריבות בין שתי המפלגות המרכזיות בקואליציה. כך או כך, יש בליכוד מי שכבר מחכים ועושים את התוכניות ליום שאחרי נתניהו, חלקם מאמינים שהוא קרוב יותר ממה שנוטים לחשוב