ספרו באנגלית של ההיסטוריון ד"ר פיטר ברגמין (Peter Bergamin), "היווצרות הימין הקיצוני – אב"א אחימאיר והאידיאולוגיה הציונית" (The Making of the Israeli Far-Right: Abba Ahimeir and Zionist Ideology) שראה אור באחרונה בלונדון, הוא מחקר פורץ דרך על דמותו של אחד מאבות הציונות, ד"ר אב"א אחימאיר, כמי שיצר את "הימין הקיצוני" והציבו במסגרת הרעיון הציוני.
ההיסטוריון הוא קנדי במוצאו שעשה את מחקרו באוניברסיטת אוקספורד, הממלכה המאוחדת. הריחוק הגיאוגרפי מזירת האירועים בארץ-ישראל וגם עשרות השנים שחלפו מאז פטירתו של ד"ר אחימאיר (ד' בסיוון תשכ"ב – 6 ביוני 1962) רק מיטיבים עם מחקר היסטורי זה שאיננו שבוי בתדמיות פוליטיות ובדעות קדומות לגבי אישיותו של נשוא עבודתו. תדמיות שהיו תולדה של המאבקים הפוליטיים הפנימיים ביישוב העברי ובמדינת ישראל בעשורים הראשונים של המאה העשרים.
המבקרת הספרותית דונה רובינסון דיווין (Donna Robinson Divine), כותבת במאמרה על הספר בכתב העת "פאתום", שלא רק בגלל רעיונותיו ליצירת "הימין הקיצוני" הישראלי, אלא חשוב יותר, בגלל שהשקפותיו, מראות כמה קל לאינטלקטואלים להיסחף לפסימיזם כמעט משתק, אך מתקבל על הדעת. לכל מי שעבר את התקופה של אירופה מפוצלת על-ידי מלחמה, מהפכה, וכאוס חברתי, היו אין ספור סיבות לייאוש. אבל לגבי היהודים זה הופיע כאילו אותה מלחמה עולמית בלתי צפויה וממושכת ראשונה של המאה העשרים, הפילה אותם לתוך קדירה מבעבעת של מזימות, קשרים, תככים, אשר הציתו את הדמיון העממי עם יהודים שהוצבו במרכזם.
ד"ר אחימאיר היה בן אותה תקופה של בין שתי מלחמות עולם. אידיאולוג של הציונות הרביזיוניסטית, מייסד הסיעה המכסימליסטית בתנועה הציונית הרביזיוניסטית -הצה"ר ושל הקבוצה החשאית "ברית הבריונים". הסיפור המסופר על אחימאיר מעוצב סביב מערכת של ויכוחים והנחות שהם ייחודיים ואוניברסליים כאחד. לפי המבקרת הספרותית, "במחקר קפדני שהוא – ברגמין – נותן לנו את התמונה המלאה ביותר האפשרית של אחימאיר, תמיד מונחה על-ידי הראיות הקיימות".
ועוד: שום זיכרונות או מכתבים אישיים אינם מאפשרים להיסטוריונים לחדור לנפשו של אחימאיר; ולזכותו, ברגמין מתנגד לפיתויים ולהשערות בעניינים שלא ניתן לאמתם. כמו, למשל, מחשבותיו ורגשותיו הפנימיים של האיש. לרבות, הרגשות שלאחר מעצרו ב1933 בקשר עם רצח ד"ר חיים ארלוזורוב, יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא"י, אשר היה מעורב בהסכם "ההעברה" (הטרנספר) עם שלטונות גרמניה הנאצית. הסכם שעורר בשעתו סערה ציבורית גדולה בארץ ובתפוצות הגולה. רק שכחה לציין פרט חשוב, שבפרשה עגומה זו אחימאיר ושני העצורים האחרים: אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט יצאו זכאים במשפט.
ראוי להדגיש בעניין זה, אף כי מעולם לא השתכנע כותב הספר, כאשר באו מנהיגים חדשים של הימין הרדיקאלי, הם לא דאגו לעולם להעניק הכרת תודה לאדם אשר למעשה המציא את המילון שהם השתמשו בו כאשר הם עצמם יצאו למערכה נגד הבריטים, או כאשר הם קראו לקנאות צדקנית ולנכונות מוחלטת להקריב חיים למען הקמת מדינה יהודית.
המבקרת רובינסון דיווין לא קוראת לילד בשמו, אך ניתן להבין שכוונתה למנחם בגין, מפקד האצ"ל, שהכריז מרד על השלטון הבריטי בארץ-ישראל בפברואר 1944, ולאברהם שטרן - "יאיר", מחולל לח"י ומפקדם הראשון. זה האחרון אף ראה בבריטניה אויב וזו אחת הסיבות להקמת ארגונו שפרש משורות האצ"ל כבר ביוני 1940.
אחימאיר הקדים אותם בשנים רבות וכבר בעקבות מאורעות הדמים באב תרפ"ט (אוגוסט 1929) הוא קורא תגר על שלטון המנדט וקורא לו "ממשלת חברון" ו"השלטון הזר", אף יוזם הפגנות מחאה כנגד ביקורו, בתל אביב, של סגן שר המושבות הבריטי דרומונד שילס (9 באוקטובר 1930).
כתביו ותורתו של אחימאיר היו בבחינת קריאה למסע-צלב נגד ההסכמה הציונית על חשיבותו של חלק שנותר מהמערכת הקולוניאלית הבריטית, שפורסם לראשונה בסתר באמצעות הוראתו בבית הספר למפקדים ולמדריכים של בית"ר בתל-אביב וטיפוחו של פעילויות "ברית הבריונים", אשר עם הזמן הוביל להשתתפותו במעשי אי ציות אזרחי נגד שלטונות המנדט.
בהמשך היא כותבת: "ובכל זאת, ברגמין מנסה לשרטט קו ישר בין הציונות של אחימאיר לזה של לח"י וה'ארגון' (אצ"ל – י"ק). אבל אפילו לפרק הזמן הקצר יחסית הזה – המופרד בעשור בערך – יש יותר מדי פניות כדי ליצור קשר מזדמן".
ד"ר ברגמין מתחיל מחקרו ההיסטורי בניתוח של מקור גיבוש האידיאולוגיה של אחימאיר עם מקום לימודיו התיכוניים - גימנסיה "הרצליה", בתל-אביב. מוסד אייקוני בעיר העברית הראשונה בארץ ישראל שהוציא מתוכו דורות של תלמידים שעיצבו את דמותו של היישוב העברי ודמותה של מדינת ישראל בכל שטחי החיים.
או, כפי שנכתב: "היכן שהרעיונות הציוניים הוזרקו ללבבותיהם ולמוחותיהם של התלמידים". וכך עוקב כותב המחקר אחרי שלבי חייו של אחימאיר: חזרה לבית הוריו ברוסיה לחופשת קיץ ב-1914, סמוך מאוד להתלקחות המלחמה העולמית הראשונה, אשר שיבשה את לימודיו הסדירים, ובהמשך המהפכה, למעשה המהפכות: "הלבנה" ו"האדומה" בקיסרות הרוסית שמוטטה סדרי עולם, ולבסוף, הזעזוע בעקבות מות אחיו הצעיר והאהוב מאיר בשורות "הצבא האדום". אירועים אלה, בעיקר, הובילו אותו ללימודי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה.
שם עשה את עבודת הדוקטורט שלו על ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני אוסוולד שפנגלר וספרו "שקיעת המערב". ספר המתאר עלייתן של תרבויות ושקיעתן כתהליך מעגלי. מעולם לא התלבט אחימאיר באמונתו שהציונות הייתה הדרך היחידה בה יכלו היהודים לקדם את המטרות הצודקות שלהם, אפילו בכוח. "מצד אחד, ברגמין כורך את אחימאיר כמעין אורקל בעל סמכות, למה שהוא מכנה 'הימין הקיצוני הישראלי', אך הוא גם מציין אמביוולנטיות מסוימת בהשקפותיו של אחימאיר בנושא האלימות". אבל ה'פלירט' של אחימאיר עם הפאשיזם אשר זנח, לאחר זמן קצר, והכתם שדבק בו, העיב על תרומתו לציונות.
רק, לדעתי, חקר ההיסטוריה הוא ב"זמן אמת" – Real Time . בפרק זמן זה של שלהי שנות העשרים המשטר הפאשיסטי באיטליה היה אמנם משטר כוחני, טוטליטארי, אך לא אנטישמי ואף סייע ליהודים ולתנועה הציונית. באותו פרק זמן וגם שנים לאחר מכן, עלו לרגל לארמונו של ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני ברומא ראשי מדינות במערב ומנהיגי הציונות, לרבות נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר חיים וייצמן (4 פעמים עד 1934), ד"ר נחום סוקולוב, ד"ר משה בילינסון ואחרים... בהם לא דבק שום כתם, ובצדק.
"המיוחד בספרו של ברגמין טמון בעיבוד מחדש של דמיונו – פירוק יסודותיו כדי להסביר כיצד הם, לא כולם, משתלבים זה בזה". מניתוח מדוקדק של מאמרי אחימאיר, ברגמין מאפשר לנו לראות מישהו שלמרות דבקותו הרעיונית, מעריך מעשים ולא מילים, חי על-ידי כתיבה ודיבור כסוג של פעולה. "באופן אירוני, הסכנות העומדות בפני יהודים הסבו את תשומת לבו של אחימאיר מכיוון שהן הגיעו מתוך התנועה שלשמה עבד בתחילת דרכו הציונית, כשחזר לארץ ישראל בשנות העשרים – כלומר של השמאל".
אחימאיר היה חבר מפלגת "הפועל הצעיר" וגם עיתונאי בעיתונים: "הפועל הצעיר", "קונטרס", "דבר" ו"הארץ" ומקורב לראשי השמאל. מכיוון שתנועת העבודה הציונית מייצרת שאיפות, לא רק למדינה ולחברה, כמו בכל המדינות האחרות, אלא גם לגאולה, היא נטתה להאמין שמדינה יהודית חייבת לספק סוג חדש של סדר חברתי ללא היררכיה [מדרג] או ניצול, ועם צדק ושוויון לכולם.
זה קו רעיוני מסוכן, טען אחימאיר, להכפיף את המאבק לריבונות יהודית למשימה ההומניסטית לשינוי חברתי קיצוני. אחימאיר ראה בהיסטוריה מאבק הישרדותי עגום, והוקיע את החיפוש של תנועת העבודה הציונית לאישור מהסוציאליזם במדינות אחרות על פי חזונותיה האוטופיים שלה. בעודו מציין, כי עבור רבים עברה הדרך לתל אביב במוסקבה, אחימאיר עמד על כך ששום מידה של גמישות אידיאולוגית לא תוכל לגשר על הפער בין המטרה הציונית לתרבות יהודית ולמדינה יהודית לבין תנועת העבודה החותרת לחברה סוציאליסטית אידיאלית של מחיקת הזהות היהודית.
לגבי אחימאיר, המנדט הבריטי בעשור הראשון לכינונו, הבליט את הצורך להתיר את הקשר בין מילים למעשים. בין השאר, מכיוון שהכללים שמקבעים את החיים הציבוריים בפלשתינה טרם נקבעו היטב, הרהר אחימאיר כל העת, כיצד לחשוף את המנגנונים שבאמצעותם משיגים רעיונות את השפעותיהם המיועדות. בעודו מגבש רעיונותיו במילים, הוא אחז יותר ויותר בכמיהה למעשי אלימות או התנגדות נגד מדיניות האיסורים והגזרות של הבריטים. הוא טען כי הקנוניה של הממסדים הציוניים עם בריטניה וההשלמה הפסיבית למדי שלהם עם המדיניות המנדטורית, ערערו את האפשרויות, הן למדינה יהודית והן לחידוש החיים היהודיים בארץ-ישראל.
לדעת המבקרת הספרותית, הטלת משקל כזה על הפילוסופיה של אחימאיר מגדילה את היכולת לפרש אותה נכון. ובעוד שברגמין נוהג בקפידה יוצאת דופן בחקירת הבנתו של אחימאיר באלימות, רואים את אחימאיר כקול חשוב ביותר לרעיונות שאומצו בהמשך על ידי מה שמכונה "הימין הקיצוני של ישראל". לפי ברגמין, נטישת אחימאיר את האורתודוקסיה הציונית וקריאתו לניתוק הקשר עם מדיניות המנדט, בכל זאת, זכו לשבחים ממספר רביזיוניסטים.
הימין הקצוני הוא קטגוריה חלקלקה ידועה לשמצה שמעולם לא מוגבלת בפרופורציות מדויקות ולא מורכבת מאותם גורמים או בוחרים, במיוחד ביחס לאלימות. ובעוד שאולי אלימות תפסה את דמיונם של חלקים הקשורים לבית"ר, היא לא נעדרה לחלוטין מתפריט הטקטיקות שאומצה על ידי תנועת העבודה הציונית, שתמיד שילבה הכרה – בין אם הוכרה בפומבי ובין אם לאו – כי אלימות תהיה הכרחית להגנה וכמו דרך לברוח מאבדון, זה היה מוצדק מבחינה מוסרית.
בסיום ספרו המחקרי, ברגמין מצטער כמה חיי אחימאיר וההתפתחות האינטלקטואלית שלו חייבת להישאר ללא הערה. בשביל "הימין הקיצוני" שמו של אחימאיר נעשה רעיל אפילו יותר מאשר רעיונותיו אשר נכנסו למיינסטרים של האידיאולוגיה הציונית. כאשר אחימאיר נפטר ב1962, הוא חי לאורך תקופה יהודית היסטורית רבת תהפוכות. אם הוא לא היה נשבר על ידי השוליות שלו, הוא היה, למרות הכול, מושתק יחסית. לא מפתיע, מה שעשה את אחימאיר מפורסם גם גרם להבין אותו בדרך לא נכונה כך שגם נשכח בקלות.
(את הספר על אב"א אחימאיר ניתן לרכוש בהזמנה מ"אמזון")