נתחיל מהרמה הלאומית. אנו זקוקים בימים האלה לאחדות יותר מתמיד. תמיד היינו זקוקים לאחדות. אבל כידוע שבזמן מלחמה בוודאי שזקוקים לאחדות.
גם בימים אלו אנחנו נמצאים במלחמה נגד הקורונה האיומה הזו שמפילה לנו חללים, חללים רבים מאוד ומצערים וטראגיים מאוד מאוד. ולכן בימים כאלו לא עושים דברים אשר קורעים את העם לשניים.
למרות זאת, פסק בית המשפט העליון כי בתי חולים כולם, ללא הבדל, מחוייבים לאפשר לכל מי שחפץ להכניס חמץ בפסח בבית החולים. כשבית החולים עליו להתמודד עם צרכי הכשרות של החולים. דבר שהוא בלתי מעשי. וגם כאן בית המשפט העליון שגה שגיאות רבות מאוד. מוסרית, משפטית, חוקתית, לאומית.
מהרגע שציבור דתי וחרדי מרגיש מיום ליום שהוא הולך ונהיה מופרש במדינת ישראל, מדינת היהודים, שהוא כציבור צריך לדאוג לעצמו לכשרותו הרי מחזירים אותנו עשרות שנים אחורה כאילו היינו בגלות ששם כל קהילה יהודית, כל יהודי, היה צריך לדאוג ליהדותו ולכשרות שהוא חפץ בה. כאילו אנחנו לא נמצאים במדינה יהודית יהדותית אלא כאמור מדינה לאזרחיה, חופש לכל אדם, לכל מי שרוצה דת זה עניין שלו, זה עניין של קהילתו לא עניין של המדינה, לא עניין של האומה כלל ועיקר. וזו טעות לאומית ממדרגה ראשונה.
טעות חוקתית – מי הסמיך אתכם ליצור חוקה לאומה?
יש גם טעות חוקתית. פירושם של דברים, בית המשפט העליון קבע שהוא בית המשפט לחוקה. אף אחד לא הסמיך אותו לכך, אלא הוא הסמיך את עצמו כבית משפט לחוקה. מעמדו היה כבית המשפט העליון לערעורים וכן בג"צ בית דין גבוה לצדק שמגמתו לראות פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, בחוסר סמכות – לא יותר. אבל, מאז האקטיביזם השיפוטי ביהמ"ש העליון נתן לעצמו סמכויות חוקתיות שלא ניתנו לו.
חוקה – אלו הם עקרונות יסוד מקובלים על האומה ואז מכופפים חוקים אחרים כנגד אותם חוקי יסוד. אותם חוקי יסוד משוריינים ועל פיהם יפול דבר. במדינת ישראל אין חוקה, ולא בכדי אין חוקה. כי יש פערים עצומים בין דתיים ולא דתיים, בין ימין ובין שמאל, בין יהודים ובין לא יהודים. אבל יש חוקי יסוד אחדים, אבל זה עדיין לא חוקה. ביהמ"ש העליון מינה את עצמו לבימ"ש לחוקה וגם מחוק יסוד אחד, 'חוק כבוד האדם וחרותו' הוא בעצם עושה חוקה פרטנית על כל דבר ודבר. זה דבר שלא יעלה על הדעת, שבתוך חוק יסוד אחד, הוא מכניס את כל התורה האזרחית כולה שם.
טעות משפטית – ויתורים הדדיים זו מהות הדמוקרטיה
ביהמ"ש העליון גם טועה משפטית. כל החיים הדמוקרטיים הם כאלה שיש מה שנקרא כפיפות של אחד למשנהו ושל קבוצה אחת לשניה כדי לקיים את הביחד. בכללי התעבורה יש זכות קדימה לזה, על פני זה, כי הכל מושכל. אם לא ננהל את הזכויות האלה, אזי אנחנו נסכן את עצמנו ולא נוכל ליהנות מאותם מכשירי תעבורה. וכן 'חוק חינוך חובה', חוק שהוא כפייתי. אבל, אנחנו רוצים להיות עם משכיל, נבון, מתורבת, אז יש כפייה. יש לנו הרבה עוד חוקים אחרים שהם כופים זה לזה, חוקי שכנים, זה מה שנקרא ויתורים הדדייים כדי לחיות את הביחד.
כיוון שבשעה שהאדם חולה ונמצא בבית החולים והוא זקוק שיהיה הכל כשר אין נזק גדול לחולים אחרים שאינם אוכלים כשר. מדוע? כי אין עליהם מצווה מצפונית לאכול לא כשר, אלא הם חפצים. חפצים בדבר לא כשר.
ביהמ"ש העליון את לא השכיל לחשב את התובנה הפשוטה הזו שבשכלול מי סובל יותר. הרי מי שמצפונית חושב שצריך לאכול כשר, עלול או להיות בבית החולים ולכאוב, ואולי הכאב הזה ידרדר אותו בריאותית, כי הוא פוחד שמא הוא אוכל לא כשר, או לא יבוא לבית חולים למרות מצבו המסוכן, כי הוא פוחד שהוא הולך למקום לא כשר. בעוד שהאדם אשר רוצה אוכל נוסף מלבד האוכל של בית החולים שהוא אוכל כשר, הויתור הזה לכמה ימים איננו פגיעה בדמוקרטיה. זה חלק בלתי נפרד מיסודות הדמוקרטיה שאי אפשר בלעדי ויתורי הדדיים. זה א – ב בתובנה הדמוקרטית.
דוד בן גוריון שלא היה אדם דתי, ברגע שהכריז על הקמת צבא הגנה לישראל, הבין שבלעדי אוכל כשר בצבא, לא יהיה צבא הגנה לישראל, לכל עם ישראל, כי לא יוכלו הדתיים להיות שם. ואז הוא אמר, מה מפסידים החילוניים שהם אוכלים לא לא כשר בצבא? הרי אוכל כשר הוא טוב לכולם. את התובנה הבסיסית הזו שבן גוריון קיבל ולכן יש לנו צה"ל של כולם, של לא דתיים ושל דתיים ושל חרדים, יש לנו צה"ל של כולם. אין לך דבר יותר חשוב מכך. את ההבנה הבסיסית הזו ביהמ"ש העליון דוחק ומרסק. והוא לא מבין שבצורה כזו הוא מרסק את העם, הוא מרסק את החוקה עצמה. אין לנו חוקה, אבל בחוקי יסוד נאמר שמדינת ישראל "מדינה יהודית דמוקרטית". ובאופן כזה היא לא יהודית ולא דמוקרטית.
אם ביהמ"ש העליון שגה שגיאה חוקתית ושגה כעת שגיאה משפטית ושגה שגיאה לאומית, כי הרי מדינת ישראל אמורה להיות "מדינה יהודית דמוקרטית". הרי בהכרעה כזו לא רק שהיא לא יהודית יהדותית, בהכרעה כזו היא גם לא דמוקרטית.
האקטיבזים השיפוטי מרסק את האומה ואת המדינה
ראו כיצד בעקבות האקטיבזים השיפוטי הזה, שופטת ביהמ"ש בבאר שבע חייבה בית דפוס פרטי שלא רוצה להדפיס חומר להטב"י. הרי יש להם עוד בתי דפוס, אבל הוא כעסק מפסיד פרנסה שלו כדי לא לעבור על מצפונו. זה מצפונו. השופטת חייבה אותם ב- 50,000 ₪ קנס על כך שבית הדפוס מפלה ולא מקבל את אותה קבוצת סטודנטים שרצתה להדפיס אצלו חומר להטב"י. הרי זה בלתי נתפס האקטיביזם השיפוטי הזה, עד להיכן הוא מחלחל. זה רבותי לא כבר, זה כבר כפיה אנטי דתית מובהקת.
אינני צריך לומר לכם, זהו אותו אקטיביזם שיפוטי אשר מפורר את השבת במרחב הציבורי. אותה פסיקה שיפוטית אקטיביסטית אשר פוגעת בתא המשפחתי ועוד ועוד.
בשעה הזו שדווקא אנחנו מצויים בתקופה שזקוקים לליכוד כל הכוחות, אנחנו פונים לביהמ"ש ואומרים לו, חדל! העצר! זכור! אתה נמצא בעמדה כזו שעלולה לטלטל את האומה ואת המדינה טלטלה גדולה מאוד מאוד. הרי הסוגיות האלה שנויים במחלוקת עצומה בתוך העם. והם קשורים לאלפי דורות, וקשורים גם ליהדות בתפוצות, זה לא רק כאן בישראל.
מבחינה אזרחית אינני מתפלא אם מחר מחרתיים או חס וחלילה יהיו הפגנות סוערות ומסוכנות נגד ביהמ"ש, חס ושלום, או שיהיו בחירות לעם בשאלה על איזה בימ"ש אתם רוצים? בימ"ש עם אקטיביזם שיפוטי שהוא לא נבחר על ידי העם, אלא נבחר על ידי ועדה, שאותם אנשים תורתם היא הקובעת לכולם. מי נתן להם שדווקא תורתם שלהם, של אותם יחידים, היא צריכה להיות חוקה?
יכול השואל לשאול, אתה האיש שכל הזמן לוחם למען משפט התורה. הרי אתם הולכים אחרי הסנהדרין בכל מה שיאמר לכם על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. הרי גם הם נבחרים על ידי ועדה. והרי גם הם קובעים לכל העם?
נכון. כי הסנהדרין אין להם תורה אישית שלהם. יש תורה מן השמים והיא שקבעה את עקרונות היסוד שמנחים אותם מאז, וימשיכו להנחות אותנו תמיד. זה לא דברים מתחלפים. אבל, בית המשפט העליון היום שאין חוקה לישראל, זה מצב של 'תורת כל איש בידו', תורת כל שופט בידו. מה נשתנתה דעתו של השופט הזה שהחליט אתמול, מדעתי, או מדעתם של שופטים אחרים. מי שמו? מי הוא יותר ממני בקביעת ערכי יסוד? מי מינה אותו שהדעה האישית שלו תהווה להיות הדעה של כולנו והמחייבת את כולנו?!
על זה ראוי לזעוק, מתוך אהבה, מתוך דאגה, לא מתוך שנאה חס ושלום. עורו! התעוררו! חדלו! אתם תפוררו את האומה ואת המדינה.