שאלה: שלום רב, אני נמצא בשנת האבל לאמי ז"ל, וכמו הרבה אבלים בתקופה הזאת, עברתי כחודש ימים שבו לאור ההגבלות של משרד הבריאות לא יכולתי להתפלל בציבור ולומר קדיש. רק כעת חזרתי להתפלל במניין.
בפועל, התקופה הזאת שנמנע ממני להגיד קדיש ארכה יותר מחודש ימים. האם קיימת אפשרות של תשלומין על אי אמירת קדיש מחמת אונס?
תשובה: המציאות של מגפת הקורונה מעמידה אותנו בפני אתגרים הלכתיים ואישיים שונים. אחד מהם הוא הקושי שציינת, שלאבלים רבים לא התאפשר לומר קדיש על הוריהם או קרוביהם במשך זמן רב.
זמן אמירת קדיש: עקרונית היה ראוי לומר קדיש במשך י"ב חודשים מן הפטירה, משום שמשפט הרשעים בגיהנום שנים עשר חודש (משנה עדויות פ"ב מ"י), אך מצד כיבוד הורים אין זה ראוי שאדם יתנהג באופן שמראה כאילו הוריו רשעים, ולכן נוהגים האשכנזים להפסיק לומר קדיש לאחר י"א חודשים (שו"ת בנימין זאב סימן קס"א, רמ"א, יו"ד שע"ו, ד).
הספרדים נוהגים שלאחר אחד עשר חודשים מפסיקים לומר קדיש יתום במשך שבוע, ולאחר מכן חוזרים לאומרו עד סוף שנים עשר חודשים (כנסת הגדולה, יו"ד ת"ג, בסופו; בן איש חי, ויחי, שנה ראשונה, יד; חזון עובדיה, אבלות ח"א, עמ' שלו).
תוקף המנהג: האם אפשר לבטל את מנהג האשכנזים בשעת הצורך ולומר קדיש גם בחודש השנים עשר?
אין ספק שמקור הדבר הוא במנהג ולא בהלכה פסוקה (ראו שו"ת בנימין זאב (שם): "נהגו העולם שלא לומר קדיש כי אם י"א חודש..."), אך התקבל שיש להקפיד על כך מאוד. כך עולה מפסיקת גשר החיים (ל, ט אות ג), שהדגיש שאין לומר קדיש אפילו יום אחד בתוך החודש השנים עשר משום שיום אחד בחודש נחשב כחודש, ועוד הוסיף (שם אות ד), שהמנהג הוא שגם אם אומר הקדיש איננו בנו של הנפטר – לא אומרים את הקדיש בי"ב חודש, וכך גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג, סימן קס"ה).
הפסיד כמה פעמים את אמירת הקדיש: כפי שניתן לראות, טעם ההפסקה המוקדמת של אמירת הקדיש הוא מצד נשמת הנפטר. כלומר, כדי להראות שהנפטר איננו רשע אנו מפסיקים לומר עליו קדיש לאחר י"א חודשים ובכך מביעים אמון שהוא לא מן הרשעים.
לאור טעם זה מתברר שגם אם במשך השנה הפסדנו כמה פעמים את אמירת הקדיש, אין זה נכון להמשיך את אמירת הקדיש בחודש השנים עשר, משום שעצם אמירת קדיש בחודש זה מבטאת את העובדה שמשפט הנפטר עדיין נמשך, וכאמור מצד כיבוד אב ואם לא ראוי לעשות זאת (כך עולה גם מפסיקת גשר החיים לגבי השומע שמועה רחוקה (שם, אות ה) ואכמ"ל).
מה ניתן לעשות? על אף שלא אומרים קדיש יתום בחודש השנים עשר, יש דרכים שמאפשרות להשלים את הקדישים. ראשית, גם לאחר י"א חודש רשאי האבל לעבור לפני התיבה ולשמש חזן (מטה אפרים, שער ד, סעיף ב). אך יאמר רק את הקדישים של החזן ולא מעבר לכך, ובנוסף, לא ייגש לפני התיבה בקביעות אלא תפילה אחת ביום או ביומיים ולא יותר (וכן כתב בשו"ת שבט הלוי שם).
פרט לכך, גם בזמן ההפסקה רשאי האבל לומר קדיש דרבנן הנאמר לאחר לימוד תורה, משום שהקדיש לא נאמר מחמת האבלות על המת (בן איש חי וכף החיים שם; גשר החיים שם אות ג; חזון עובדיה שם). בדרך זו יכול האבל להשלים את אמירת הקדיש שהפסיד: עיקר המנהג היה בדרך כלל לומר קדיש אחד ביום (כי היו הרבה יתומים, וכל אחד אמר רק קדיש אחד כל פעם). לכן, אבל שלדוגמה לא אמר קדיש במשך 20 ימים, הרי שכעת עליו להוסיף 20 קדישים. בכל תפילת שחרית שבה האבל עובר לפני התיבה הוא כבר אומר 4 קדישים, ואם בנוסף לכך הוא אומר כל יום קדיש דרבנן, הרי שיש לו 30 קדישים נוספים (בחודש השנים עשר). אין זו "השלמה" במובן ההלכתי הפשוט, אבל יש כאן בהחלט מעין השלמה של כל הקדישים שחסרו.
גם אם לא משלימים את אמירת הקדיש בחודש השנים עשר, ישנם דברים רבים שניתן לעשות לעילוי נשמת הנפטר גם בחודש זה (וכפי שכתב שו"ת שבט הלוי שם), לדוגמה לימוד תורה, נתינת צדקה, מעשי חסד, הקדשת שיעורי תורה ועוד.
סיכום: אשכנזי שהפסיד במשך כמה ימים את אמירת הקדיש לא ישלים את אמירתו בחודש השנים עשר (ואף לא יבקש מאדם אחר שיאמר קדיש עבורו בחודש השנים עשר). עם זאת, האבל רשאי להמשיך לומר קדיש דרבנן (כולל הקדיש הנאמר לאחר פיטום הקטורת בתפילת שחרית), ורשאי לגשת לפני התיבה בתפילה אחת ביום או יומיים (אך אינו דוחה אבלים אחרים). בנוסף, כדאי לעשות דברים נוספים לעילוי נשמת הנפטר בימים אלו כגון לימוד תורה או נתינת צדקה. ספרדים ממילא מממשיכים כמנהגם (לאחר שבוע הפסקה), וגם הם יוסיפו לימוד תורה ומעשים טובים (ויכולים לומר קדישים לאחר לימוד תורה וכדומה).
הכותב הוא ראש בתי המדרש במרכז האקדמי לב ויו"ר עמותת סולמות