מיכל שיר
מיכל שיר צילום: אלעד גוטמן

הימים הם ימי קורונה. פתאום העולם המודרני, הרועש והגועש שכל הזמן נמצא בתזוזה הגיע לנקודה שהייתה יכולה להראות ממש לפני זמן קצר כלקוחה מסרט פנטזיה.

כיהודייה מאמינה, אני תמיד חושבת על המשמעות. למה דווקא בתקופה הזו? הרי בימים כתיקונם בתקופה זו כולנו יחד. יחד בסדר פסח, יחד מקבלים את התורה, יחד מתאחדים בכאב הזיכרון והשואה ויחד חוגגים תקומה ועצמאות. והנה, ה"יחד" הזה נקטע בבת אחת ונכפה עלינו בידוד, הגבלה וריחוק.

יותר משנה מורטת עצבים עברה על אזרחי ישראל. שלוש מערכות בחירות, הבטחות וסיסמאות צוייצו מכל עבר ופוסטים אינספור כיסו את שמיו הכחולים של הפייסבוק.

בכיכר העיר הדיגיטאלית התרחשו משפטי ראווה ונשמע קולו של ההמון הזועם. פוליטיקאים משלהבים ציבור אל מול ציבור, שנאה נוטפת בקלות רבה מדי מהמקלדת. ציבור אחד נגד ציבור אחר. "אנחנו" או "הם".

לפני שבעים ושתיים שנה הקמנו פה מדינה, אבל אני תוהה האם טרחנו להקים פה חברה?

אם נשים לב, כל אחד מהחגים והמועדים בלוח השנה מצביע על תהליך להשגת היעד. תהליך נפשי ותהליך חברתי, שתמיד באו לידי ביטוי גם בהתרחשות פיזית: עבדות, מדבר, מלחמות או...מגפות. האם אנחנו מבינים שייתכן ואנו עומדים שוב בפני תהליך דומה? האם נדע להפיק את הלקחים?

חיים נחמן ביאליק כתב על דור המדבר שהוא דור ביניים בין גלות לגאולה, שהצליח להיחלץ מגלות העבר אבל בכל זאת לא יגיע ליעד הנכסף .

התהליך הזה יכול להיות קצר או לקחת 40 שנה. תלוי רק בנו. אני מביטה בעם הזה שידע משברים ותמיד ידע לגבור עליהם, להתאחד ולנצח ומשוכנעת שמהמשבר הזה, החברה הישראלית תצא מחוזקת.

כולנו חזינו בשירת המרפסות המאחדת, כולנו ראינו במו עינינו את גבורת צוותי הרפואה והחירום שהתגייסו לטובת כולנו, אין אחד שלא מכיר מישהו שהתנדב לטובת אלו שזקוקים לכך כעת יותר מכל. בימי הקורונה, בימי ההגבלה, אני רואה את העוצמה המפעימה של החברה שלנו.

לקראת חג מתן תורה אני מאחלת שגם היום נדע להתאחד, לא רק בזמני משבר, כמו אז - "כאיש אחד בלב אחד".

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו