נניח שלפני אירועי הקורונה, היו מספרים לכם, כי אתם הולכים להיות בבית עם הילדים למשך חודשיים, בהם כמעט לא ניתן לצאת החוצה. כיצד הייתם מגיבים? נדמה לי שרובנו היינו מגיבים איפשהו בטווח שבין בהלה לאימה. התסריט שהיינו מריצים לנו בראש לחודשיים כאלו היה בוודאי די קודר.
והנה, התסריט התממש. עברנו חודשיים מוזרים כאלו. אז רגע לפני שחוזרים לשגרה מסוימת, כדאי לעצור ולחשוב, האם השד אכן היה כה נורא? לא בדקתי את השאלה בצורה יסודית, אך מניסיוני האישי ומהמעט שאני שומע, המציאות הייתה הרבה פחות קודרת.
כיצד זה קרה?
בעולם המשפחתי שלנו שולט מבנה ברור בו בכל בוקר המבוגרים נפרדים מילדיהם. ההורים פונים למסגרת המכונה "עבודה" ואילו הילדים פונים למסגרות המכונות "חינוכיות". בשנים האחרונות הפיצול הזה הלך והעמיק. שעות העבודה הלכו והתארכו וכתוצאה בלתי נמנעת, גם שעות השהות של הילדים במסגרות החינוכיות.
לכאורה, הפיצול נובע מאילוצים כלכליים – ההורים פשוט צריכים לצאת לעבוד. אך נדמה, כי ישנו עוד גורם, קצת יותר נסתר לכך - פשוט מפחידה אותנו המחשבה להיות בבית עם הילדים. העבודה מהווה מעין מקלט מהפחד הזה. מערכונים ומדורי סאטירה רבים נוגעים בנקודה הזו וצוחקים על ההורה הנשאר מנומנם בעבודה, העיקר לא לבוא לעבודת הפרך עם הילדים בבית (עיינו למשל במדור של יאיר יעקובי בעיתון זה). מקלט העבודה הוא סידור מצוין שכן שעות רבות בעבודה מתקשרות גם להצלחה בחיים ולתחושת ערך.
החשש מלהיות עם הילדים בבית, מתבטא גם בחופשות. הפחד מהשהות בבית עם הילדים, גורמת לנו לרוץ לשלל אטרקציות ופעילויות מחוץ לבית. אנו חושבים כיצד למלא כל רגע מהחופש בעשייה מושכת ומשתדלים שיהיו כמה שפחות "חורים" בלו"ז. רק שלא יהיה מצב שנמצא את עצמנו בין ארבעת הקירות עם הילדים.
אז למה אנו כה חוששים מהשהייה בבית עם הילדים?
אני חושב שיש לכך כמה סיבות – האחת היא התרופפות הסמכות ההורית. פחות נעים להיות עם ילדים לא ממושמעים, המרוכזים בעצמם ודורשים מההורים לשרת אותם. מעט הורים היו חותמים היום על המשפט "ביתי הוא מבצרי". כשההורה מרגיש לא נח בביתו שלו, הוא פשוט נוכח בו פחות. אם אין ברירה ויש חופש, לפחות שהילדים יהיו כמה שיותר בעשייה וכך יהיה פחות בלאגן.
הסיבה השנייה היא דרישה מוגזמת של ההורים מעצמם, לשים את הילדים במרכז: להיענות לכלל צרכיהם ולהתחשב בכל רצון שלהם. אין כאן המקום להיכנס לסיבות שגרמו להורים לתפוס כך את ההורות. אך ברור כי הורות אידיאלית הדורשת פעילות אינסופית למען הילד, מעייפת מאוד. לכן, אנו רושמים לנו בתת מודע את הזמן הזה כ"סוחט" וחוששים ממנו. בחופשות, אין לנו לאן להימלט ואנו נאלצים להפוך ל"הורי – על".
הסיבה השלישית קשורה לתופעה תרבותית רחבה יותר, אותה אני מכנה "הערצת התזזיתיות". התרבות שלנו מקדשת את העשייה והפעולה. האדם הנערץ הוא זה הפועל ללא לאות, כובש יעדים ואינו נח לרגע. גם ההנאה צריכה להיעשות דרך פעילות, שעדיף כי תהיה כמה שיותר גרנדיוזית: חופשה לא יכולה להיות מנוחה בבית אלא טיסה ליעד מרוחק, אם נשארים בארץ, צריך לפחות שיהיה ספורט אתגרי, סדנא חוויתית, אטרקציה מרגשת או פעילות יוצאת דופן. כמובן שההנאות האלו יכולות להיחשב רק אם הן ניתנות לצילום ולשיתוף. מנוחה שקטה עם ספר בבית מצטלמת הרבה פחות טוב ולכן נדחקת לצד.
מכיוון שאנחנו מחזיקים בהערצת התזזיתיות, פשוט קשה להיות בבית עם הילדים. צריך להפעיל אותם, להעסיק אותם, לשעשע אותם. כך שהמשפחה תתאים לאידיאל. לא פעם אני שומע מהורים כי הם רואים את עצמם כ"צוות בידור" של הילדים. יש לי חבר שעובד בבידור. בשבילו זה מצויין להיות כך עם הילדים. אך לרובנו, זה פחות מתאים. ושוב, כשאנו במקום כזה, אנחנו רוצים פשוט להתרחק משם. כשאנו נפרדים כל בוקר מיקירינו, יש לנו איזו שמחה פנימית מכך שגם הגננת או המורה נכנסות מתחת לאלונקה ומוכנות להעסיק את ילדינו, לפחות עד 16.00.
ואז מגיעה הקורונה וטורפת את הקלפים. פתאום אנחנו נדרשים להיות בבית עם הנשמות שבחרנו להביא לעולם.
והנה אני מגלה שהחשש הגדול שלנו מפני שהות ממושכת עם הילדים ועוד בתוך הבית, יכולה דווקא להיות נחמדה. זה לא שאין מריבות או מתחים. זה לא שבסוף היום כבר אין לך כח לכלום ואתה מושיב אותם מול המסך. אך זה ממש לא כמו תסריט האימים שהיה עובר בראשי עם הייתי חושב על חודשיים כאלו מראש. אני מגלה שאני אפילו מצליח לעבוד מהבית וממילא לשתף את הילדים בדברים שאני עושה ביומיום. להפתעתי אני מגלה שהם לא ממש ידעו מה אני עושה באותו מקום מרוחק המכונה "עבודה". העבודה והבית מתערבבים והילדים יכולים להכיר חלקים נרחבים יותר ממני. ובכיוון ההפוך – גם אני מעורב יותר במה שהם לומדים. מלמד אותם קצת נושאים מעבר לבית הספר ומתעניין במה שלמדו היום דרך זום.
ה"חינוך" יוצא מאותה "מסגרת" מרוחקת שאליה הם הולכים כל בוקר ומתערבב עם השהייה בבית.
ההפתעה הזו גרמה לי לחשוב שאולי פשוט יש לי איזה שריר הורי, שאם משתמשים בו אפשר להיות בבית עם הילדים בצורה נעימה ולשתף בין העולמות שלי ושלהם. זהו שריר שקיים, אך הפיצול בין עבודה ללימודים גרם לו להתנוון. כל השנים פשוט חששתי להפעיל אותו כי שכחתי מקיומו. באה הקורונה ולימדה אותי להפעיל מחדש את השריר הזה. וכשהוא פועל, מסתבר שאפשר לחזק אותו עוד יותר וגם להנות מהשימוש בו.
כמעט מבלי משים, חל שיפור בגורמים השונים שיצרו את החשש מההישארות עם הילדים. הסמכות שלי ושל אשתי הלכה והתחזקה, כי אחרת היינו פשוט סובלים מכל רגע. הדרישות המוגזמות שלנו מעצמנו כהורים גם כן פחתו. הרי זו מגפה, אי אפשר לדרוש מעצמנו להיות סופר – הורים.
גם הערצת התזזיתיות הייתה חייבת להירגע. הרי אי אפשר באמת לעשות משהו. נשאר רק לשבת בבית עם הילדים. עם התה והלימון והספרים הישנים... וכשכל הגורמים הללו נרגעים. מתגלה שזה לגמרי אפשרי. אני כבר מתחיל להצטער שזה נגמר.