צועדים לאט לאט

שעת לילה מאוחרת, קרוב לאחת אחר חצות. אני עושה הכנות אחרונות לקראת שינה, ואז הטלפון מצלצל. אני תוהה מי מתקשר כעת, שולפת מהדיסק הקשיח שבראשי את שלל האפשרויות, ופוסלת אותן בזה אחר זה

ה'באה בתור' היא כעת רק בשבוע העשרים וחמש להריונה, הסקירה תקינה, והכל בסדר; מדי צה"ל מקופלים יפה בארון הבגדים; הגוזָלים כולם במיטותיהם, ואין צורך להקפיץ מישהו מהצומת; לא ידוע לי שלאחד הנכדים היה היום חום, או פריחה, או דלקת עיניים, או בקיעת שיניים; וכבר שנים שאין לי כוננות בחדר הלידה. אז להרים או לא? האיש המנמנם מהמהם 'כן'.

'הלו', אני עונה. והנה מעבר לקו נשמע קולה של אחת מבנותיי: אני מעבירה בראשי במהירות תסריטים שנעים בין רעידת אדמה לבין ביאת משיח צדקנו בכבודו ובעצמו, כשבעיני רוחי אני רואה את החמור הלבן, ובדמיוני אני פורשת לפניו שטיח אדום מרשים ביופיו...

'אמאלה', אומרת בתי בהתרגשות, נשימותיה מהירות, הוא התחיל ל-ל-כ-ת!'

אכן זו חוויה הראויה להתפעלות, גם אם השעה היא אחת לפנות בוקר... צעדים ראשונים זה תמיד רגע מרגש! ואני לוחשת תפילה שימשיך הנכד לגדול ולצמוח בבריאות ובנחת, ושילך תמיד בדרכים ישרות ובטוחות.

ויש צעדים ראשונים מסוג אחר. למשל, הביקור הראשון בטיפת החלב עם התינוק החדש, הגמילה מהמוצץ, המראה המתוק של הילד המסופר עם הכיפה והפאות לאחר החלאקה, הכניסה של בננו בכורנו לגן הילדים בפעם הראשונה - איזו התרגשות לאמא. וכך הלאה וכך הלאה, המון 'צעדים ראשונים' בכל שלבי ההתפתחות של ילדינו. ואז מגיעים צעדים עוד יותר גדולים, בבוא הנכדים.

והנה, מעבר לקו, קול שמלטף את ליבה של סבתא... המוסיקה הזאת. היא משכרת. 'סבתא, התגעגעתי אליך'. אני כל כך רוצה לרוץ לקראתה, בצעדי ענק.

אבל כעת, הצעדים חייבים להיות מאד זהירים- צעדי בייבי.

ראש הממשלה הזמין את הנכדים לבתי הסבים. יש להניח שהמטרה היא בעיקר להפיג את הבדידות של הקשישים, שהנכד האחד או השניים, כה חסרים לו בנוף. ויותר ממה שרוצה העגל לינוק, רוצה הסבתא להעניק. אבל במילים אלו, הוא פתח את הרסן באורבות הסוסים הדוהרים של אהבת סבים שאיננה יודעת גבול ואיפוק. ובוודאי שזה סבוך יותר בציבור שלנו, שהוא ברוך הנכדים.

ומעבר לקו, היא ממשיכה בהתרגשות מבעבעת – 'סבתא, רוצים לבוא לבקר אותך'...ואני מאיימת להפוך לסבתא בולענית. איך אפשר להתאפק? הסיכוי הסטטיסטי שניכשל באהבה, עולה ומטפס ונהיה בלתי אפשרי בעליל. אז את מי נבחר להזמין?

נמתין. המתנה נבונה. עד יעבור זעם. לפעמים עמדת האיפוק מביעה אהבה יותר כל. הגל העומד לפתחינו של מעלליה של מיס קורונה, מאיים להיות אף גבוה ושוצף הרבה יותר מהקודמים, והוא עלול לשטוף אותנו במלתעותיו. וצריך כעת יתר זהירות.

פעמים רבות, לאחר אשפוז ארוך, מפחד החולה ואף משפחתו ממעמד השחרור,למרות שייחלו לו כל כך. ולמה? כי תקופת המחלה היא תקופה של מוגנות. שכינה מעל ראשו. מלאכים בלבן ובמסכות וכפפות ומגני עיניים, מסתובבים סביבו, דואגים לשלומו. תפילות פותחות שערים להחלמתו, כולם מגוייסים למענו.. אבל כשהמטופל משתחרר הביתה, והוא עודנו בתהליך של החלמה, אזי יש סיכון שנזניח את בריאותו. ומזה הוא חושש. ולפעמים, בצדק. אין מערכת מסודרת שתעטוף אותו ותלווה אותו עד שיהפוך לבריא. וכך כעת. רב הבלתי נודע. את כל הטריקים והשטיקים של מס קורונה טרם הכרנו.

השר בנט, שר הבטחון, יצא עם קריאה – היזהרו! תהיו זהירים עם סבא סבתא. וכמה הוא צודק.

ואני אומרת- כרופאה וכסבתא לעשרות נכדים, כן ירבו...- קח צעדי בייבי, ביבי.