ביום חמישי האחרון , קצת אחרי שכולנו סיימנו לחגוג את יום העצמאות, נורה למוות שיראל חבורה. על פי הדיווחים, צעיר המתמודד עם מחלה נפשית אשר תקף שוטר בסכין שלופה.
האירוע, נראה היה כי פילג את התגובות לשתיים, מחד זעם על השוטר או על המשטרה ככלל הנוהגת באלימות באופן חפוז וידם על ההדק קלה ומאידך, הביאה כמעט כמו תמיד את התגובה המוכרת שנדמה כי רק משחררת את הסטיגמות הקיימות ממילא כלפי נפגעי הנפש. אותה דעה קדומה ורווחת כי אדם עם מחלה נפשית הוא אדם מסוכן ואלים. לא בכדי אוכלוסיית נפגעי הנפש היא האוכלוסייה המודרת ביותר, זו אשר כמעט ולא תפנה לקבלת טיפול וסיוע , זו אשר יקשה עליה ביותר להשתלב בשוק העבודה הפתוח.
לאירועים כאלה , כמו אותה סכין שלופה כלפי שוטר ,יש נטייה , מובנת כמובן, להוציא שם רע לכל אדם המתמודד עם מחלה נפשית. מה שהציבור ברובו אינו יודע הוא שאנשים המתמודדים עם מחלות והפרעות נפשיות נוטים על פי רוב יותר לפגוע בעצמם מבאחרים.
מעל ל13 שנים אני עובדת עם נפגעי נפש, פוגשת בהם מקרוב. בקליניקה, בתכניות לשילוב בעבודה אותן ניהלתי ובארגונים בהם התנדבתי. פגשתי אנשים שמעולם לא פגעו באדם, פגשתי רבים אחרים שפגעו בעצמם או היו קורבנות לאלימות, פגשתי אנשים אשר בעברם נהגו באלימות, השתקמו ולא חזרו מאז אל מחוזות האלימות.
אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית הם לפני הכל אנשים. חלקם טובים יותר חלקם פחות, יש כאלה שנוטים יותר לכעס ויש כאלה שפחות. אך הם חד משמעית אינם אלימים יותר. כך גם על פי מחקרים. על פי מדד האלימות הלאומי של המשרד לבטחון פנים, במרבית מקרי האלימות, התוקפים הם גברים, גם אוכלוסיית המיעוטים מועדת ברמה גבוהה לאלימות. ועל אף זאת, הרי לא נחשוב בשל עובדה זו להתרחק מכל גבר או מכל אדם מאוכלוסיית מיעוטים. אם כן למה אנחנו עושים זאת כלפי נפגעי הנפש?
נכון לשנת 2020 חיים בישראל מעל 250,000 אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית רק 35% אגב יפנו לקבלת טיפול רפואי. לא כי אינם סובלים. הבושה היא שמביאה אותם להימנע. מעל 250,000 אנשים מתמודדים עם מחלה נפשית והם לא היחידים שמתמודדים. מסביבם מעגלים של הורים, אחים, אחיות ילדים ובני זוג. אף אחד מהם לא בחר במחלה, אף אחד מהם לא היה מסרב לוותר עליה ולהוריד את משא ההתמודדות הכל כך מורכב של חיים לצד המחלה.
אירוע הירי בשיראל חבורה ותגובתו המבוהלת והנסערת של השוטר לאחר הירי עוררה בי כאב וצער בעיקר. אולי משום שאני מכירה לפני ולפנים את הנהלים הקשוחים ולעיתים הבלתי הגיוניים הנדרשים לאשפוז בכפייה ומעיסוקיי וניסיוני אני מכירה היטב גם את חשיבות הידע באשר לניהול הטיפול באלימות ובוודאי כאשר מדובר באלימות שהינה תוצאה של מחשבות או התפרצות פסיכוטית. אירוע של אלימות הנובע ממחשבות פסיכוטיות דורש תגובות נכונות , שמירה על מרחק נכון, דורש הכשרה וכלים נכונים לניהול האירוע , דורש בין היתר גיבוי של יותר מאדם אחד בזירה והימנעות מהתלקחות ודחיפת המצב אל הקצה. זה דורש למידה והכשרה.
אירוע הירי עורר בי כאב כלפי משפחתו של שיראל חבורה , כלפי חבורה ז"ל שסבל ממחלה נפשית שניכר כי לא הייתה מטופלת ובסבלו ציער את משפחתו וכלפי שוטר יחיד שאני שואלת את עצמי עד כמה הייתה לו ההכשרה והידע להתמודד אל מול אדם במצב פסיכוטי?
לא כל אדם עם מחלה נפשית יהיה פסיכוטי וודאי כי לא כל אדם עם מחלה נפשית יהיה אלים. אך אל מול אדם במצב פסיכוטי שמפגין אלימות יש צורך לקבל הכשרה וכלים להתמודדות וניהול הסיטואציה כדי להימנע ככל הניתן מהתלקחות האלימות.
האירוע הזה הוא אירוע של טרגדיות. טרגדיות של נהלים שגויים, חוסר בהכשרה של אנשי מקצוע הנדרשים להתעמת פנים מול פנים עם אדם חולה ומשפחה שנקלעה אל חוסר אונים וחוסר במענים.
אם נשכיל לייצר מדיניות נכונה יותר במערכות בריאות הנפש מחד והכשרה נכונה עבור שוטרים מאידך, אולי נוכל להימנע ממקרים טרגיים כמו האירוע של חמישי האחרון. ועד אז, כולי תקווה כי נשכיל לראות מעבר לאירוע שנוהל לא נכון ולהשאיר את הלב והדלת אל החברה פתוחים עבור נפגעי הנפש החיים בינינו.
הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בבריאות הנפש, מנהלת מקצועית של חברת סינרגיה, פעילה חברתית ופוליטית ואחת ממנהלי עמוד הפייסבוק "סיכוי שווה".