הסכמים מאוימים

איומים כנגד ישראל מצד בכירי הרש"פ בעת בה מעמדם בעולם הערבי והמערבי אינו בשיאו, עלולים לפגוע באינטרסים של הרשות עצמה יותר מכל.

אל"ם (מיל') טל בראון , י"ג באייר תש"פ

להעביר כסף למחבלים זה כמו להעביר רובים למחבלים. אבו מאזן
להעביר כסף למחבלים זה כמו להעביר רובים למחבלים. אבו מאזן
צילום: פלאש 90

הלחץ הפלסטיני הנובע מכוונת ממשלת ישראל להחיל ריבונות על בקעת הירדן ואזורים נוספים ביהודה ושומרון גובר מיום ליום.
בתקופה האחרונה מוחרפים טון ותדירות האיומים מצד בכירי הרשות הפלסטינית כנגד ישראל ואף כנגד ארצות הברית, בדבר האפשרות לביטול כל ההסכמים שנחתמו עמן, במידה ומהלכי "סיפוח" ישראליים אכן יצאו אל הפועל.

בהודעה שפרסם בתאריך 22 באפריל האשים יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, את ישראל כי היא מנצלת את העובדה שהעולם עסוק במשבר הקורונה כדי לספח שטחים פלסטינים. לטענתו, הרשות פנתה לארה”ב וישראל והודיעה להן כי במסגרת צעדי התגובה המתוכננים ”כל ההסכמים וההבנות שלנו עם ישראל וארה”ב יהיו מבוטלים לחלוטין, נגיב תגובה קשה ולא נעמוד בחיבוק ידיים”.

בתאריך 2 במאי הזהיר צ'איב עריקאת, ראש צוות המו”מ הפלסטיני, כי “הסיפוח הישראלי הוא בבחינת חיסול הרשות הלאומית הפלסטינית” ואיים, כי “התגובה הפלסטינית לסיפוח תהיה מכרעת”, ותכלול בין היתר את ביטול כל ההסכמים, שנחתמו בין ישראל לאש”פ.

בתאריך 5 במאי, במהלך נאומו בכינוס הוועד המרכזי של הפתח, הודיע שוב יו"ר הרשות הפלסטינית כי אם ממשלת ישראל תספח באופן רשמי את בקעת הירדן, צפון ים המלח, גושי ה"התנחלויות" ומערת המכפלה, אזי הרשות הפלסטינית תראה עצמה משוחררת מכל הסכם שנחתם בינה ובין ישראל.

תזכורת למאיימים ולמאוימים

איומים דומים ואחרים מצד בכירי הרשות הפלסטינית, הוכחו כבר במספר מיקרים כלא משמעותיים במיוחד אם בכלל, או ככאלו שהיו לחרב פיפיות שפגעה במאיים במקום במאוימים. אם להשתמש בכינויו של ראש הממשלה המנוח אריק שרון את יו"ר הרשות הפלסטינית בזמנו, המחבל יאסר ערפאת, ולהשליכה על היו"ר הנוכחי והמצב כיום, אזי "הכלב נובח והשיירה עוברת".

כך היה כשנשיא ארצות הברית, דונאלד טראמפ, הכריז על ירושלים כבירתה של מדינת ישראל, סגר את משרדי אש"פ בוושינגטון, קיצץ בסיוע הכספי שהוענק לרשות הפלסטינית ולאונר"א- סוכנות הסעד ל'פליטים הפלסטינים' של האו"ם, העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, הכיר בחוקיות ההתיישבות מרמת הגולן ועד לדרום יהודה.

כך היה בעבר עת החליטה ממשלת ישראל על הגברת זרם המבקרים היהודים העולה להר הבית בימי טרום הקורונה, כשנכסים יהודים הושבו ליורשיהם ואדמות הארץ נגאלו מידי גויים. לאחרונה ניתן להוסיף לרשימת האיומים המצטברת גם את תגובת הרשות הפלסטינית להחלטת שר הביטחון, נפתלי בנט, להנגיש את מערת המכפלה בחברון לכל מבקריה באשר הם.

מסתבר ש"שערי הגיהינום" לא נפתחו לבקשת בכירי הרשות הפלסטינית עבור מדינת ישראל. הרשות הפלסטינית נותרה מחויבת למרות הכל לקיום ההסדרים והתאומים הביטחוניים לטובתה שלה, בין אם ברוח האימרה: "לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן", ובין אם כי זקוקה היא לסיוע הכלכלי האדיב מ"הדוד טראמפ" ו"צינורות החמצן" שמעניקה לה ישראל, ולא רק בזמן "הקורונה", בכדי לשרוד כלכלית ופוליטית בעיקר, נוכח "נגיפי" ארגוני הטרור הלעומתיים ובראשם החמאס, המאיים להשתלט עליה.

האיום בביטול הסכמי אוסלו מצד הרשות הפלסטינית הינו איום על הרשות עצמה יותר מאשר על מדינת ישראל. הכצעקתה?
בהסכם הראשון שנחתם באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 הכירה מדינת ישראל באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני, התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור. כל זה קרה מבחינתה של ישראל.

הצד השני להסכם התחייב, בין היתר, להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, להודיע על נטישת הטרור והאלימות, לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף, להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית שינויים בסעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את זכות הקיום של מדינת ישראל. מיותר להזכיר כי מדינת ישראל קיבלה את ההיפך מכל ההתחייבויות והסעיפים הללו.

כשנתיים לאחר הסכם זה, ב-28 בספטמבר 1995, נחתם בוושינגטון הסכם "אוסלו ב'" שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בכ-450 כפרים ובערים הפלסטיניות ביהודה, שומרון ורצועת עזה. במסגרת ההסכם חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות: שטחי A בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית; שטחי B בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל; שטחי C בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

כך למעשה, החל מינואר 1996 נמצאו למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית ומ"ההתנתקות" וגירוש היהודים מגוש קטיף בשנת 2005, נמצאים 100% מאוכלוסיית רצועת עזה בשליטה פלסטינית. מיותר לציין את העובדה שההסכמים התירו לרשות להקים כוחות "שיטור" שצויידו באלפי כלי נשק ואמצעים שלא תמיד סייעו רק לשמירת הסדר הפנימי. האם הרשות הפלסטינית רוצה בביטול הסכם זה באמת ובתמים? האם הוא יסייע לה בהשגת מטרתה הסופית בעת הזו או בהשגת סופו של אבו מאזן והרשות הפלסטינית במתכונתה זו?

שתי אנקדוטות

כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ב-23 במאי 1994, נשא ערפאת בדרום אפריקה את "נאום יוהנסבורג". בנאומו טען בלהט כי ירושלים היא בירת פלסטין הנצחית, שנדרש להמשיך בג'יהאד עד לכיבוש ירושלים ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הידוע במסורת המוסלמית כהסכם 'שביתת האש' שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש לתקופה של עשר שנים, אך הפר אותו לאחר שנתיים כשחש שבשלה השעה וסיכוייו לנצח גבוהים מבמועד חתימתו.

הסכם אוסלו לדידו של ערפאת, היה כאמור לא יותר מנדבך נוסף ב"תוכנית השלבים" של אש"ף לכיבוש כל "פלסטין".
כידוע זמן לא רב לאחר מכן פרצה ה"אינתיפאדה השנייה", צה"ל יצא למבצע "חומת מגן" וערפאת נכלא בכלוב המוקטעה ברמאללה עד אחרית ימיו. האם אבו מאזן מעוניין ללכת בדיוק בדרכי קודמו?

אנקדוטה מעניינת נוספת בהקשר זה הינה מדיון שנערך בכנסת על אישור הסכם אוסלו ב' בתאריך 5 באוקטובר 1995. בהודעת ראש הממשלה ושר הביטחון המנוח יצחק רבין, אמר זה כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין אמר במפורש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תשמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות ויוקמו נוספים ו"גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כדבריו.

המלצות

"הכלבים נובחים והשיירה עוברת"- יש להמשיך ולדבוק במדיניות הישראלית- ציונית, בכל הנוגע להחלת הריבונות הישראלית בשטחים בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון.

נדרש לפעול בנחישות, בנחרצות ובתקיפות כנגד כל מעשה הסתה וטרור היוצאים משטחי הרשות הפלסטינית כנגד מדינת ישראל ואזרחיה, בעת הזו בפרט.

בכלל זאת אדגיש את המערכה הכלכלית והפעולה המתמשכת נגד "כספי הטרור"- תמיכת הרשות במחבלים הכלואים בישראל ובמשפחותיהם.

נדרש לפעול מידית לאכיפה בלתי מתפשרת ולמיגור "המרוץ להיאחזות בשטחי C", בו נוקטת הרשות הפלסטינית בישמה את שיטת "חומה ומגדל" להצבת עובדות בשטח מהר ככל הניתן.

בכלל זאת יש לפנות כל השתלטות בלתי חוקית של ערבים על שטחים אלו, תוך שימת דגש מיוחד על אתרים ארכיאולוגים והיסטוריים המהווים חלק בלתי נפרד ממורשת עמנו.

נדרש לפעול בדרכים מגוונות, אפקטיביות ונחושות (פעולות פיזיות, משפטיות, דיפלומטיות, תקשורתיות ואחרות) כנגד מנגנוני ההסתה הפרועה המתנהלת בחסות ובהכוונת הרשות הפלסטינית כנגד יהודים, ולאו דווקא רק נגד "מתנחלים" או ישראלים, הנפוצה עד מאד במערכת החינוך, בתקשורת ובכנסים שונים.

נדרש לתכנן ולבצע מערכה תודעתית נרחבת ותקיפה, מתוקשרת היטב ברמה הבינלאומית, שתלווה את המהלכים המדיניים הישראלים. מערכה המדגישה את זכותו של העם היהודי לחיות לבטח ולדורי דורות בארצו מולדתו, את מאבקו בטרור ובהסתה המבוצעת בשטחי הרשות כנגד מדינת ישראל ואזרחיה, בסגנון גרמניה של שנות השלושים, לתשומת לב חבר הכנסת ומזהה המגמות- האלוף (במיל') יאיר גולן.

במסגרת המאבק התודעתי יש לתכנן מהלכים שיופנו גם לתושביה הערביים של הרשות הפלסטינית בהם יובהר להם, מעבר לכל צל של ספק, כי בהחלת הריבונות הישראלית לא יורע מצבם הכלכלי אלא אולי דווקא להיפך, ימשכו שיתופי הפעולה במכלול תחומי החיים ככל אשר יתאפשר גם מצידם, לא ינקטו צעדים פיזיים השונים משננקט עד עתה ביחס לאוכלוסייה המקומית חפצת החיים, להבדיל מאלו המקדשים את מות השהידים, ועוד.

סיכום

איומים כנגד מדינת ישראל מצד בכירי הרשות הפלסטינית בעת הזו, בה מעמדם ועניינם בעולם הערבי והמערבי אינו בשיאו, עלולים לפגוע באינטרסים הפנימיים של הרשות עצמה יותר מכל.

ממשלת ישראל נדרשת לפעול בנחישות ובנחרצות למען החלת ריבונות במירב שטחי ארץ ישראל. על מנהיגינו להתמודד עם איומים מחוץ ו"הפחדות" מבית, כפי שהתמודד עמן בשעתו ראש הממשלה ושר הביטחון המנוח, דוד בן גוריון (בי-גי). אילו היה הוא נכנע ללחץ, לאיומים ולהפחדות, ספק אם היה קורא את הכרזת העצמאות בישיבה חגיגית של מועצת העם, שנערכה ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), בבניין מוזיאון תל-אביב שבשדרות רוטשילד.

עתה, בחלוף 72 שנה לעצמאות המדינה, מן הראוי כי ראש הממשלה הנוכחי (ביבי) יקרא בישיבה חגיגית של ממשלת האחדות, מעל במת כנסת ישראל בירושלים, את החלטת הממשלה בדבר החלת הריבונות.