כותבת לדורות

אם היו שואלים את אורלי אהרוני משכונת הדר הכרמל בחיפה איך היא רואה את חייה בעוד 30 שנה, התשובה הייתה, מן הסתם, כמתכנתת מחשבים ואקטיביסטית באחת מתנועות השמאל בישראל. אבל אורי הדסה קלוש היא ההוכחה לכך שאת העלילה האמיתית של החיים רק ההוא למעלה טווה, ואם אפשר תוך כדי קריצה – מה טוב.

אורי הדסה קלוש (45), נשואה לעמיקם ואם לשבעה, היא אולי הפך כל התיאוריות על כך שאדם הוא תבנית נוף מולדתו. את חיפה היא החליפה במעלה חבר ואז בבת עין ב', את החיבה למחשבים החליפה בכתיבה אינטנסיבית ופורה, ובמקום אג'נדות שמאל היא מטפחת בספריה אידיאולוגיה לאומית שמושרשת עמוק עמוק בהיסטוריה היהודית.

נפגשנו בקליניקה שלה לרוקחות טבעית, עסק שהקימה במקביל לכתיבה, באחת מסמטאות העפר שבבת עין ב'. אורי הדסה ללא ספק נראית כמו תוצרת מקומית אותנטית. יש בה תמהיל שמשלב בין חיבור שורשי לטבע ולאדמה, רוחניות ודבקות דתית וכמויות של רוגע ונחת – סימן ההיכר הידוע של תושבי בת עין.

אנחנו נפגשות פה לרגל יציאת הספר החדש 'אגרת מארביל'. איך המרגש להוציא ספר חדש, שישי במספר?

"להוציא ספר שישי זה בהחלט משמח ולא מובן מאליו. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב אני לא יודעת מה ייצא מזה ואם אצליח להביא את כתב היד לידי סיום, ואם כתב היד הושלם זה מרגיש כמו לידה – שמחה וסיפוק גדולים. את הספר הזה כתבתי מהר מאוד. בתוך חודשיים בערך הספר הגיע לשלבים האחרונים, והתחושה הייתה שהסיפור כותב את עצמו. כשהעלילה נמצאת אצלי בראש בצורה ברורה, אז זה מתיישב על הנייר בקלות. הילדים כבר רגילים לראות אותי מקלידה במהירות ובשטף – זה החלק הפשוט. העבודה העדינה מתחילה כשאני צריכה לערוך את הספר מהפן הספרותי והלשוני. אני עוברת שוב ושוב על הטקסט, מתקנת ומשייפת את המשפטים, וזה לוקח הרבה שעות וכרוך במאמץ".

כאמא לשבעה ילדים, איך באמת מוצאים זמן לכתיבה?

"אני כותבת בעיקר בלילות, אחרי שהילדים הולכים לישון. זה יוצא בדרך כלל אחרי השעה עשר בלילה. את הספר הראשון שלי, 'מישהו לדבר איתו', הוצאתי כשנולד לי הילד הרביעי, כשהייתי בת 34, ומאז הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מחיי ומחיי המשפחה. ברור שכשהילדים היו קטנים היה יותר קשה לכתוב, והיו תקופות שלא ישנתי בכלל. זה לא פשוט לנהל בית, לנהל עסק עצמאי ברוקחות ולמצוא את הזמן לכתוב, להגיה, לשפץ ולהעמיד. כמי שהוציאה ספרים בהוצאה עצמית, אני יכולה לומר שהייתי שותפה פעילה במאה אחוז עד שהספרים יצאו ממכבש הדפוס. זה אומנם הרבה עבודה אישית, אבל כמו לידה טבעית בבית – ההשתתפות שלי בכל שלב מהשלבים גרמה לי להרגיש חיבור עצום ליצירה".

הדרך של קלוש אל עולם הכתיבה הייתה מקרית לחלוטין, או במקרה שלה מכוונת לחלוטין מלמעלה. "אני מאמינה שהכול מתגלגל בחיים לאן שהוא אמור להתגלגל. הספרים הראשונים שהוצאתי יועדו בכלל למשפחה המצומצמת שלי", היא צוחקת. "כרכתי אותם בספירלה והייתי קוראת מהם לילדיי לפני שהיו הולכים לישון. לא הרבה יודעים, אבל הגרעין לעלילת הספר 'עד שינוסו הצללים' התחיל מערבים רגילים בבית, כשהמצאתי לילדים לפני השינה סיפור בהמשכים על שתי נשים שנפגשות אחרי הרבה שנים, כשכל אחת מהן עוברת מסלול מיוחד ומטלטל. זה הספר שקיבל הכי הרבה תגובות והגיע הכי רחוק. מבחינתי, לכל ספר יש את הגורל שלו – מהדרך שבה הוא מופיע בעולם ועד לאילו עיניים קוראות אותו. כל ספר מתגלגל בצורה שונה ויש לו את התלאות שלו".

כפי שמשתמע, אורי הדסה לא מחפשת דווקא את הפרסום וההד התקשורתי. אין בה שמץ של מרמור או כעס על כך שספריה לא ראו אור בהוצאות הספרים הגדולות. "יש היום יותר נהירה אל המותג", היא אומרת, "וזה מובן, כי דרך ההוצאות הגדולות מגיעים לקהל רחב יותר. אולי בגלל זה אני לא מוכרת כמו סופרות אחרות. אין לי שאיפות שהספר שלי יהיה דווקא רב-מכר. אני חושבת על הדורות הבאים ורוצה שהספר שלי יהיה רלוונטי גם להם כי יש בו אידיאלים שהם על-דוריים. חוץ מזה, יש לי קהל קבוע שכן קורא אותי ומחכה לספרים שלי. אני מקבלת תדיר תגובות במייל, וזה אכן נותן סיפוק ותחושה שלא יצרתי לחינם. אני מאמינה שסופר טוב שכותב טוב יצליח להגיע לקהל, גם אם הוא יעבור רק מפה לאוזן".

מסע בין אמונות

כאמור, ילדותה של אורי הדסה לאו דווקא בישרה את המשך חייה. מעברים רבים היא עשתה במשך הזמן, הן בגוף והן בנפש. "באתי מבית חילוני עם הורים גרושים וגדלתי בשכונה עממית מהשכבות הנמוכות בחיפה. תמיד היה לי עולם פנימי מלא ועשיר. מגיל צעיר נטיתי לחולמנות ולהתבודדות, וכתבתי לעצמי עיתונים בהוצאה עצמית – כולל הפרסומות, דבר המערכת, המזל"טים, הד"שים והתגובות על העיתון הקודם. הכול היה אני", היא צוחקת.

"תמיד כתבתי. כתבתי סיפורים ויומנים בהמשכים, הייתי כתבת במעריב לנוער, ובגיל ההתבגרות עברתי גם לכתיבת שירה. כמובן, גם זה לא פורסם. כשבגרתי תחום המחשבים משך את ליבי, ובצבא הייתי מתכנתת ומפתחת מערכות. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי רפואה משלימה, כי התחום של הרוקחות הטבעית – מה שהיום מאוד אִין – משך אותי כבר אז, למרות שהוא היה רק בחיתולים. עם הידע שרכשתי בלימודים הקמתי את 'עשבתא', עסק עצמאי שפועל כבר 17 שנה, מאז שאני בת 28. יש לי קליניקה פה בבת עין ובמקומות נוספים ברחבי הארץ, ובכל השנים ניהלתי את העסק הזה במקביל לכתיבה".

המסלול המפותל של אורי הדסה הוביל אותה למחשבות נוספות על הדרך החילונית שבה גדלה. "באיזשהו שלב בגילאי ה-20 נכנס לי למודעות לציין את השבת באיזושהי דרך. לא שמרתי שבת ממש, רק הקפדתי לייחד אותה משאר ימות החול. כשהייתי באוסטרליה חיפשתי את הג'ואיש סנטר כדי להתחבר שם לקהילה היהודית. אחרי שנה וחצי בהודו ובאוסטרליה היה לי טבעי להתגלגל למדרשה פה בבת עין – יישוב שהיה אז היה ממש בתחילת פריחתו. גם אז לא קיבלתי על עצמי עול מצוות לגמרי. רק בגיל 28, אחרי שעברתי במשך שש שנים תהליך שהוריד את האורות לכלים, הייתי בשלה לקבל על עצמי לחזור בתשובה ממש. לא התאים לי לחזור בתשובה בהתלהבות ובבת אחת, זו לא אני".

כשאני שואלת אותה על האורות שגילתה במהלך הדרך, אורי הדסה משתפת בפתיחות על מקומות שונים שהגיעה אליהם בחיפושיה, לאו דווקא מקומות אורתודוקסיים במובן המקובל. "אף פעם לא השתייכתי לזרם ספציפי מסוים, אבל תמיד חיפשתי משהו שידבר אליי – אם זה אלמנטים מסוימים בחסידות ברסלב או בזרם של קרליבך, ואם זה ללמוד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובמקביל לאקדמיה לקרוא באופן עצמאי את כל ספרי הקבלה של הרב ברג. לכל תקופה יש את האופי שלה. תקופה מסוימת אפילו עברתי דרך התנועה ליהדות מתחדשת שפעלה ביישוב מצוקי דרגות במדבר יהודה. גרתי שם כרווקה, ודווקא שם קרה תהליך מעניין שבו התחלתי להקפיד יותר על שמירת המצוות. הפריע לי כשבשמחת תורה, למשל, היה להם מנהג לעמוד במעגל ולפרוש את ספר התורה כולו, כך שכל אחד נוגע בפסוק מסוים שהוא הפסוק שלו. לא התחברתי לאובר-מודרניות שהייתה שם, וכך השמרנות שלי התחילה ללבלב", היא אומרת.

אגב החברה החילונית, את באה משם. העובדה שהספרים שלך עוסקים באמונה ובזהות יהודית מרחיקה את הקוראים החילונים? את מנסה להגיע גם אליהם?

"תראי, הרבה שנים בחיי הייתי חילונית אידיאליסטית ממרצ, והייתי גם תקופה בגרעין נח"ל. ממש לפני הצבא גם התחברתי לשלום עכשיו והפגנו מול רבין כשהוא רצה לגרש ערבים מעזה ללבנון. אני מכירה את העולם החילוני ויודעת שאין מה לנסות להטיף לו, אפילו לא ברמז או בחצי מילה. הספרים שלי באים לשקף מציאות והדמויות שלי מורכבות ואותנטיות. אני לא מנסה לייפות. את לא תמצאי אצלי דמויות סטראוטיפיות שהולכות בדיוק לפי מה שמצופה מהן. ב'עד שינוסו הצללים', למשל, אחת הגיבורות היא אישה שמתחתנת עם יהודי מתבולל ונעשית מקורבת לחברה הרומאית – לא משהו שמבשר אדיקות במצוות. בנוסף לכך, אני מאמינה שהמרחק ההיסטורי עוזר למנוע התנגדויות ומחסומים. זה לא כמו לכתוב היום על עלייה להר הבית. התכנים האלה של חורבן הבית או מרד בר כוכבא בעצם נמצאים בתת-מודע הקולקטיבי שלנו כעם, ולכן זה יכול לגעת בכל אחד. חשוב לי להדגיש פרט די מעניין. הדור המבוגר בחברה החילונית הורגל ברומנים היסטוריים עבריים, כמו אלו של משה שמיר לדוגמה, וזה נראה להם מוכר. היום בגלל הפוסט-מודרנה זה פחות הולך, אבל זה עדיין חי אצל רבים מהם".

למרות שקלוש מתארת את עצמה כמי שאינה מתנצלת, ואולי דווקא בגלל זה, התגובות שהיא מקבלת גם ממגזרים שרחוקים מהשקפת עולמה הן אוהדות. "לפני כמה שנים, מכרתי בשבוע הספר העברי את 'עד שינוסו הצללים' ואנשים חילונים באו וסיפרו לי שהם התרשמו מאוד מהספר. אישה אחת, אוצרת במוזיאון, באה לדוכן והחמיאה לי על השפה הגבוהה והסיפור הקולח. התגובה שלה, ועוד תגובות דומות שקיבלתי, הראו לי שזה לא עניין מגזרי לכתוב על עם ישראל, שזה נמצא בכל אחד ואחת מאיתנו. אני באמת מאמינה שהתכנים הלאומיים בספרים שלי נוגעים בקשת רחבה מאוד של אנשים, גם כאלו שרחוקים מהנרטיב הימני".

קסם אשורי

התגובות מהצד הימני של המפה הן, כצפוי, אוהדות ותומכות הרבה יותר. קלוש זכתה לראות עין בעין בהתגשמות החזון לאחר שאת 'שלהי קיץ' ו'עד שינוסו הצללים' המחיזו בבתי ספר שונים ברחבי הארץ. היא הוזמנה להיות אורחת הכבוד בהצגה שהעלו תלמידות אולפנת מעלה לבונה בעקבות 'עד שינוסו הצללים' – הצגה שנעשו עליה וריאציות שונות במקומות נוספים. "התרגשתי לראות את הספרים שלי על הבמה. זו המתנה הכי גדולה שיכולה להיות לסופר".

אפשר לשים אותך בשורה אחת עם סופרות דתיות שכותבות לנוער ולמבוגרים כמו אורנה בורדמן, רונית לוינשטיין-מלץ ז"ל, אמונה אלון ואחרות. יש כאן בשורה?

"אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה בשורה, כי אין דבר אחד שמאפיין את כל הסופרות הללו. לכל סופרת יש את הסגנון הייחודי לה. אם נחפש בכל זאת דמיון, אז האתגר הוא לכתוב סיפור צנוע שהעיקר בו הוא הערך – הגעגוע, האהבה, המסירות - על פני שימוש בתיאורים גופניים מוחשיים שרווחים בספרות חילונית, וכן כתיבה מזווית נשית שנותנת נופך עדין יותר לסיפור”.

בואי נדבר קצת על מקורות ההשראה לסיפורים שלך. הספר החדש, 'אגרת מארביל', מדבר על ממלכת חדייב הקדומה - מקום שרבים שומעים עליו בפעם הראשונה. יש לך משיכה אל הביזארי?

"את ההשראה לספרים אני לוקחת מתקופות היסטוריות שמעניינות אותי. כשאני מוצאת תקופה כזאת ונדלקת עליה, אני מיד חושבת איך להרחיב עליה בתור סיפור. קל יותר להתחבר לזמן היסטורי דרך סיפור, והעלילה עצמה הרבה פעמים זורמת מאליה מטבעיות. 'אגרת מארביל' נסוב סביב ציר עלילה דמיוני על מלכות חדייב ששכנה באזור מסופוטמיה. האזור הזה של צפון הסהר הפורה שנשלט על ידי אשור, תמיד הילך עליי קסם. בצעירותי אפילו התחלתי ללמוד אשורולוגיה באוניברסיטה, מרוב שהתחום משך אותי. כשהתחלתי לעבוד על הספר עשיתי עבודת תחקיר שכללה חומרים מספרי עיון ומהאינטרנט והשלמת מידע מפי אשורולוג שגר אצלנו ביישוב. זה היה מרתק.

"בתחום האנושי – חיפשתי את החוויה הארצית של אישה מלכותית שעולה לרגל דווקא כאחת מפשוטות העם. רציתי להביא את הלני המלכה לירושלים דווקא בתור אישה ענייה ומרת נפש. לבדוק איך זה לראות את המקדש בעיניים של עולת רגל פשוטה וענייה. בכלל, מי שקורא את הספרים שלי יודע שנושא המקדש נטוע עמוק בתוכם. 'עד שינוסו הצללים' עוסק בתקופת בית שני, 'שלהי קיץ' מדבר על גלות עשרת השבטים, ב'האסופי מנרבתא' עסקתי במרד בר כוכבא, ועכשיו ב'אגרת מארביל' המקדש הוא מקום מרכזי בחייה של הלני המלכה. כל כך מרכזי, שהוא משפיע גם על הבחירות הכי קטנות שלה ביומיום”.

כמו שאפשר לשער, קלוש מאוד מחוברת לנושא המקדש גם בחיים האמיתיים. היא קשורה לארגון 'נשים למען המקדש' ואף עלתה להר הבית כמה וכמה פעמים. "יש לי קשר עמוק וקדום למקום הזה", היא מעיד על עצמה.

בסיפורים שלך אפשר לקרוא פרט לסיפור האישי גם סיפור לאומי, נכון?

"כן, זה נכון. אם בספרים הראשונים לא היה לי קו ברור, הרי שמהספר השלישי קלטתי שמה שמושך אותי הוא כתיבה עם גוון לאומי. לדעתי היום צריך להאיר דווקא את הפן הלאומי, את היהדות כגורל משותף שקשור בקשר הדוק עם אדמת ארץ ישראל. בספר 'שלהי קיץ', למשל, עסקתי בחבל ארץ שכיום אי אפשר להגיע אליו – אזור בידן, שנחשב לחלק מהרשות הפלשתינאית. זהו שטח שממוקם צפונית לאלון מורה, ודרך הסיפור העלילתי ב'שלהי קיץ' שמדבר על גלות עשרת השבטים הצלחתי להאיר את המקום הנשכח הזה".

את כותבת למבוגרים ולנוער, אבל הדמויות שלך לא אופייניות לספרות המודרנית, לפחות לפי מה שמוצאים היום בחנויות הספרים. מדוע?

"חשוב לי ליצור בסיפורים שלי דמות או שתיים שתהיינה דמויות להערצה. אני פחות מתחברת לספרות הפוסט-מודרנית של היום, שגורמת לנו להזדהות עם הדמויות מתוך הקושי הפנימי והסבל הקיומי. האתגר שלי הוא ליצור דמות שמצד אחד היא מספיק מורכבת ורבת גוונים, אבל מצד שני תגרום לקוראים להתפעל מתכונה נעלה שיש בה. בתוך הספרים ההיסטוריים, לדמויות יש תפקיד חשוב במיוחד: דרכן אני מעבירה קונפליקטים שהם על-זמניים, כמו קנאה ב'האסופי מנרבתא' או חשיבה עצמאית מול מוסכמות חברתיות ב'שלהי קיץ'. דרך הדמויות אני מעבירה דברים שקשורים גם להיום, והם בעצם נכונים לכל זמן".

הדמויות הן חלק ממך, כמו שסופרים נוהגים לומר?

"בכל ספר שאני כותבת אני עוברת תהליך אישי עם הדמויות. אני חיה איתן במשך היום והולכת לישון איתן בלילה. אני גם מזדהה או מסתייגת מהן עד שאנחנו נפרדים כשהספר יוצא לאור. זהו תהליך פרידה שמפנה מקום לדמויות חדשות. יש גם דמויות שחוזרות על עצמן מספר לספר, כמו בניהו מ'עד שינוסו הצללים' ואליאב מ'שלהי קיץ'. אני חושבת שבכל דמות ודמות יש הרבה כוחות נפש רדומים שנמצאים בי, או שהם מגיעים למחוזות שלא היה לי האומץ להגיע אליהם בעצמי".

מה הלאה? איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד עשור?

"כרגע אני לא חושבת על הפרויקט הבא, אבל הכיוון הוא לפרוץ את המחסום ולכתוב דווקא על ההווה ועל התקופה שלנו. הייתי גם רוצה לתרגם חלק מספריי לאנגלית ולהגיע לקהל רחב יותר. יש לי גם כל מיני מחשבות בקשר ל'עשבתא' ולרפואה ותזונה נכונה. בקיצור, יש הרבה שאיפות בתחום היצירה".