תחילתה של הפרשה בהבדלה בין הכהנים לשאר העם ובין הכהן הגדול לאחיו הכהנים. דיני הנישואין של הכהנים יוצרים גם הבדלה בין הנשים, בין אלו המותרות להם לבין אלו האסורות להם.
הנושא השני בפרשה הוא הבדלה בין כהנים הכשרים לעבודה במקדש לבין כהנים בעלי מום שאינם רשאים לכך.
הנושא החותם את הפרשה הוא פרשת המועדים, היוצרת הבחנה בין ימי החול לבין השבת והמועדים. העולם של הקדושה, הן באדם, הן במרחב והן בזמן, מלא וגדוש בהבדלות ובמדרגות.
אנו פותחים את שבוע החולין, מדי מוצאי שבת, בברכת ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". די בכך כדי להעיד עד כמה הבלטת ההבדלים משמעותית בעולם הקודש.
כיוון שאנו חיים בעולם שבו אחד הערכים החשובים ביותר, אם לא הערך העליון במוסר ובחברה, הוא ערך השוויון, חובה עלינו ביתר שאת לברר ולבאר את חשיבותו של האי-שוויון בתורה ומשמעותו.
לא זו בלבד שהתורה אינה מציבה את השוויון בין בני אדם כערך מרכזי אלא היא דווקא מבליטה את השונות ביניהם. חז"ל התפעלו מכך שבניגוד למלך בשר ודם, שכל המטבעות שהוא טובע ובהם חקוקה דמותו – זהים זה לזה, הרי שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע את כל בני האדם בדמותו כצלמו ואין בהם שניים הדומים זה לזה. וכשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינם שוות.
העובדה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים מחייבת אותנו לכבד כל אחד כמות שהוא, כמייצג את דמות הבורא. הכבוד צריך להינתן לכל אדם באשר הוא, כהן כישראל, איש כאשה, בריא בגופו ובנפשו או מוגבל. הכבוד הזה אינו נובע מן השוויון בין כולם אלא דווקא מהכרת הערך הסגולי הייחודי של כל אדם. כבוד האדם מחייב את זולתו ואת החברה כולה להעניק לו את הנחוץ לו על מנת לממש את צלם אלוהים שבו ולמלא את תפקידו עלי אדמות באופן המיטבי, גם אם ההענקה אינה שוויונית כלל והוא זקוק להרבה יותר תמיכה מאשר חבריו.
רעיון השוויון בצורתו הגולמית והפשטנית, כפי שהוא חוזר ומופיע באופנים שונים בהיסטוריה האנושית, נע בין המגוחך לבין המסוכן עד להשחית. חז"ל הציגו את הגיחוך והרצחנות שברעיון השוויון באגדה על סדום, סמל הרישעה והחטא. בסדום, בשם חוקי השוויון, היו מיטות שוות בארכן, את מי שהיה ארוך מדי – קצצו, ואת מי שהיה קצר מדי – מתחו. דרשנים רבים השתמשו במדרש על סדום במהלך המאה העשרים, כביקורת על העולם הקומוניסטי.
כיום הביקורת הזאת צריכה להיאמר גם על מופעים מסוימים של ערך השוויון בעולם הליברלי המקיף אותנו. אלא שעוצמת הלהט האמוני בערך השוויון מחייבת את המבקרים לקיים "כשם שמצווה על האדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", (יבמות סה ע"ב) ו"לכן המשכיל בעת ההיא ידום". (עמוס ה' י"ג).
בכל זאת, אי אפשר לזלזל בחשיבותו של ערך השוויון המשמש כיום כעוגן יסודי בעיצובה של חברה אנושית הומניסטית. הוא נחוץ במיוחד בעולם שחסר בו אלוהים, וממילא אין בו משמעות למושג "צלם אלוהים" ואי אפשר להשעין בו עוד את כבוד האדם על הערך הנשגב של התדמות לאלוהים.
להעמקת הדיון ביחס שבין כבוד האדם המבוסס על ערך השוויון לזה המבוסס על צלם אלוהים, כדאי לעיין בספרו החדש של ד"ר אליעזר חדד, מרצה במכללה ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "כבוד האדם וצלם אלוהים – שוויון ושוני". להרחבה נוספת כדאי לקרוא בספרו של אלעזר וינריב, "על שוויון ואי-שוויון: מבט פילוסופי", (הוצאת פרדס תשס"ז), חיבור המנתח את המורכבות ואת המובנים השונים של המונח שוויון בתרבות הכללית.
לעתים, הניגוד החריף בין אידיאולוגיית השוויון לבין המציאות האי-שוויונית הגלויה לעין כל, גורם לאי-הבנה או אף התנגדות של ממש לערכי כבוד האדם אותם רוצים לקדם המאמינים בשוויון. לכן, למי שחיים בעולם שיש בו משמעות למושגים של צלם אלוהים וקדושה, עדיפה ההסתמכות על יסודות מוצקים אלו.
אנו נדרשים לשלב תלמידים בעלי מוגבלויות במערכת החינוך ולספק להם תכניות של חינוך מיוחד ומשלים לא מפני שהם שווים לחבריהם, אלא דווקא מפני שהם שונים וכדי לממש את צלם אלוהים שלהם הם זקוקים ליותר תמיכה מחבריהם.
מוסדות ציבור נדרשים להשקיע ממון רב בהנגשה לא מפני שכל בני האדם שווים אלא מפני שיש בני אדם שאינם שווים וזקוקים להנגשה מיוחדת כדי שיוכלו ליהנות כמו אחרים מן הזכויות המוקנות לציבור.
הדרישה לאפשר לנשים השתלבות במרחב הציבורי ומימוש שאיפותיהן בתחומים רבים ככל האפשר של לימוד ויצירה אינה מבוססת על ההנחה שנשים שוות לגברים אלא על הכבוד לאשה שנבראה בדיוק כמו האיש בצלם אלוהים: "זכר ונקבה ברא אותם".
כשצועדים על הקרקע הבטוחה של האמונה באלוהים חיים, אפשר גם לעסוק בהבחנות בעולם הקודש ומדרגותיו, מבלי לפגוע בתשתית היסודית של צלם אלוהים שבאדם.
יהי רצון, שיתן ה' בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא ראש מכללת הרצוג