שנה תמימה הוציא הרב אלי סדן בשיחות ומפגשים עם רבנים מן הציונות הדתית קודם שכתב את החוברת החדשה שלו שהופצה בימים האחרונים, "רב המאחד על המפריד", ומאמציו עבור אחדות המגזר ראויים לכל שבח.
אולם נדמה כאילו נעדרו מן הבירור (כמו מיום העיון שנערך לכבוד החוברת) תלמידות-חכמים ומנהיגות ציבור, ושחסר בו ייצוג אותנטי של הפלג שהרב סדן אינו נמנה עליו (החוברת מעוטרת אמנם ב'הסכמות' של רבנים המשתייכים לפלגים מגוונים, אולם כל ההסכמות שמגיעות מבית המדרש ה'פתוחים' יותר משבחות רק את "הרוח הכללית" של החוברת ומדגישות שעל הפרטים "יש עדיין לדון"). וזו רק בעיה אחת, שמציפה שאלות על החוברת כולה, ואולי גם על הפרויקט כולו.
נפתח בדוגמה קטנה מתוך החוברת, ומתוכה נדון במגמה העקרונית שלה.
הרב סדן עומד בחוברת על כך ש-"רוב המחלוקות בתוכנו" הן סביב "מעמד האישה ביהדות", ומבקש להראות שגם בסוגיה זו, בדומה לשאר הנושאים, רב המאחד על המפריד.
כך למשל עוסק הרב סדן בסוגיית לימוד התורה הנשי, וכותב שכיום מוסכם על הכל שנשים יכולות וצריכות ללמוד תורה. יחד עם זאת, ממשיך הרב סדן וכותב:
"איני סבור שיש אנשים רציניים החולקים על העובדה שישיבה המושיבה תלמידים ללימוד של שנים ארוכות, עשר ועשרים שנים, כדי להצמיח גדולי תורה, זה היה תמיד וכנראה יהיה תמיד עניינם של גברים".
אני לא מבקש לדון כאן בעמדה עצמה, אלא בקביעה שמדובר בעמדה המוסכמת על הכל. קביעה שמתעלמת לחלוטין מן המתרחש בתכניות המתקדמות לגמרא שבישיבת 'דרישה' בראש צורים, במדרשת מגדל עוז ובמדרשת לינדנבאום, ומניתי כאן רק את המקומות שנמצאים ברדיוס של 15 קילומטרים מן הבית שלי ויצא לי ללמד בהן באופן אישי. ישנן עוד תכניות רבות וטובות, שבהן נשים שוקדות על תלמודן שנים ארוכות, נבחנות במבחנים המקבילים למבחני סמיכה לרבנות, ובסופו של דבר חותרות להיות תלמידות חכמים. וזה עוד מבלי להזכיר את המסלולים האקדמיים שבהן נשים רבות לומדות תורה שנים ארוכות, במקביל ללימודים במסגרות הבית-מדרשיות.
אכן, עולם התורה הנשי עוד רחוק מזה הגברי, ולרוב התכניות שמניתי לא מלא אפילו עשור. אך בטענה שמצב זה "יהיה תמיד", ובקביעה שזו עמדה המוסכמת על הכל, יש התעלמות מוחלטת מן הקורה בשטח. (ובאשר ללימוד של "עשר ועשרים שנה", קשה לדעת, כי לאמיתו של דבר גם ישיבות הסדר של גברים כבר מזמן לא מושיבות אף אחד ללמוד עשרים שנה בלי להתחיל ללמד או להמשיך להכשרה ממוקדת יותר. כך שאיני בטוח שההבדל המגדרי יהיה מובהק כל-כך בתוך עשור או שניים)
הרב סדן ממשיך וכותב על סוגיית הפעילות המקצועית של נשים. ומסביר שאמנם הכל מודים שאין למנוע מן האישה לצאת מן הבית "למשימות נוספות", אך הכל מסכימים כי "תפקידה של האישה כאם מסורה וכרעיה נאמנה הוא במקום הראשון בחשיבותו", ועל כן יש לה צורך "בפניות הנפשית" הנחוצה לשם כך.
ושוב, העמדה כשלעצמה לגיטימית, אך האם הכל מודים בה? האם הכל מודים שתפקידה של האישה כאם וכרעיה מרכזי יותר, באופן יחסי, מאשר תפקידו של האיש כאבא וכבעל נאמן? שאלה מעניינת היא מה צריך להיות היחס בין פנים לחוץ, בין משפחה לעשייה. ומורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל העיד על עצמו שאכן המשפחה היא ההישג החשוב והמשמעותי בחייו, יותר מכל עבודה ציבורית. אך האם יש הכרח לחלק בשאלה זו בין נשים לגברים? והאם לא לימד אותנו כבר בעל העקידת יצחק שהתכלית הגבוהה יותר, של האיש והאישה גם יחד, היא תורה ומעשים טובים, ואילו יכולת ההולדה של האישה היא רק "תכלית קטן" ביחס אליה?
אפשר להוסיף ולבקר "נקודות הסכמה" נוספות המופיעות בחוברת, אולם אני מבקש לנגוע בנקודה העמוקה יותר שאותה הן משקפות.
הרצון ליצור חיבור והסכמה הוא לכאורה רצון מבורך. וכי איזה כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום? אולם החתירה להסכמה יכולה גם להיות חרב פיפיות.
ראשית, ההסכמה, יותר מאשר היא באמת מייצרת הסכמה ואחדות, היא נוטה לסמן קו מפריד שמגדיר מי נמצא בחוץ. היא הופכת את כל מי שאיננו חלק מן ה-"כולנו מסכימים" למישהו שעמדתו איננה רלוונטית ואיננה נשמעת.
אולם הבעיה העמוקה יותר עם החתירה למראית-עין של הסכמה היא הפחד שאותו היא משקפת מרעיון המחלוקת בכל חריפותו ועוצמתו. כביכול רק אם נחליט שהמחלוקות בינינו שוליות וחסרות חשיבות נוכל לקיים מערכת יחסים תקינה שיש בה אהבה וכבוד זה לזה. והרי כל מה שלימדו אותנו אלפיים שנות תורה שבעל פה, מאז ימי בית הלל ובית שמאי, זה את ההיפך הגמור. שמחלוקות יכולות להיות עמוקות ויסודיות ושורשיות, ויחד עם זאת סופה להתקיים אם היא נעשים מתוך כבוד והערכה וחתירה לשם שמים. ובמקום לחנך לכך שהמחלוקות בינינו אינו חשובות כל-כך, אפשר לחנך לכך שהן נוקבות ויורדות עד התהום, ואף על פי כן לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל.
כי המחלוקות הן לא באג קטן במערכת. הן משקפות תנועות עומק שונות, נקודות מבט שונות, שצריכות ויכולות להתחדד ולהעמיק ולהפרות האחת את רעותה. ולכן במקום "להתאחד עכשיו – ולריב אחר כך", כדאי אולי ללמוד לריב דווקא עכשיו ורק אחר כך להתאחד. כי הסיטרא אחרא, כך לימד אותנו הרב קוק, שרי בחיבורא וסיים בפירודא [=מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד], ואילו סיטרא דקדושה, שרי בפירודא וסליק באיחודא.