כבר חודש ומחצה, אנחנו ספונים בבתינו ומנסים להתרגל לשגרה החדשה שנכפתה עלינו ויצרה עבורנו צורת חיים שלא הכרנו כמותה קודם לכן.
כלי התקשורת לסוגיהם, חושפים מידי יום סיפורי ייאוש, מתח ואי-שקט אודות המגפה המסתורית משהו, שתקפה את העולם זה מקרוב, ובעיקר - מאי-הידיעה על הנגיף החדש והמסוכן, על דרך הטיפול בו, על העדר חיסון מתאים על ההשלכות הכלכליות, החברתיות והסדר העולמי החדש שיהיה ועל המחשבה שעוד תקופה ארוכה נצטרך לחיות בצל הקורונה עד שתימצא התרופה המחסנת מפני הנגיף.
השיח המתנהל בין יחידים ובין רבים, בניידים או ב"זום", טומן בחובו הבנות ש"מישהו" כועס עלינו והעונש הוא כלל עולמי במָקרו ועלינו כעם ישראל, במִקרו. הכעס והעונש אינם פוסחים על אף מגזר בחברתנו המורכבת כל כך: דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, יהודים, ערבים, ימין, שמאל, חרדים ומאמינים לייט ועוד כיוצא באלה – ורבים מדברים על שינוי שחייב להיעשות, כאן ועכשיו, כדי לרצות את מי שהביא בכעסו את הפורענות הזו המתרגשת עלינו נכון לעכשיו, ושישיב לנו את השפע והטוב שהיה לנו אך לפני כחודש ומחצה. כך, שבימים האחרונים מתפתח שיח על כך שיש לשפר את מעשינו והתנהגותנו במישור האישי, החברתי והתרבותי.
בשיח זה, מילים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "עזרה הדדית", "עזרה לזולת", מיגור הגאווה, השנאה והקנאה (שברגיל תופסות מקום רע בחיינו) – כבר לא נשמעות כמילים מגונות ונטולות רצינות. השיח החדש כולל גם ביטויים כמו "ישראל ערבים זה לזה", "עם סגולה", "הסתר פנים" ו"עם נבחר".
מצבנו בימים אלה, החזיר אותי אל ספרי "הקול והטעם". בספר זה כתבתי ותיארתי, בין היתר, את מצבם של יהודים במאה הט"ו. במאמר זה אני מבקש לערוך השוואה בין התקופה של אז לתקופתנו נכון לעכשיו. מלכתחילה אני מבקש לציין כי אין המועקות והצרות, של התקופות שציינתי, זהות. ואולם, הדרך שנבחרה למזור באותה תקופה של אז, בהחלט ראויה להתבוננות להשוואה לימינו אנו.
הסיבה העיקרית לכך, שזו השוואה ברת תוקף היא כי הרובד האידיאולוגי שברקע הדברים הוא תשובתה של היהדות, בשלהי המאה הט"ו, לטענת הכנסייה הנוצרית שהתגוללה על מצבו העגום של העם הנבחר בתקופה ההיא. לשיטת הכנסייה, מצבו של העם היהודי דאז היה אמור להביא לכאורה למשבר אמונה ביהדות.
תשובת היהדות הייתה שהאלוקים שמענישם בעת הזאת (והדברים כתובים בתוכחה: וּבַגּוֹיִ֚ים הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא-יִהְיֶ֣ה מָנ֖וֹחַ לְכַף-רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְקֹוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְיוֹ֥ן עֵינַיִ֖ים וְדַאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ" [דברים כח, סו]) הוא גם זה שהבטיח את גאולתם בעתיד ("יְקִֽימְ֨ךָ יְקֹוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּע-לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת-מִצְוֹת֙ יְקֹוֶ֣ה אֱלֹקֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו. וְרָאוּ֙ כָּל-עַמֵ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְקֹוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ" [דברים כח, ט-י]). כלומר, תשובת היהדות בשלהי המאה הט"ו הייתה בבחינת "אנטידוט" (=תרופת נגד).
הרעיון העומד ברקע הדברים הוא שבתורה נאמר במפורש שבתקופה מסוימת האלוקים יסתיר פניו מעם ישראל ויענישם. אולם באותה תורה גם נאמר מפורשות שהאלוקים יגאל אותם בעתיד. ראוי היה שהנוצרים, שהאמינו לחלקו הראשון של הטקסט המקראי, שכן הוא התקיים בתקופה זו, היו גם מתחייבים להאמין גם לחלקו השני. כך גם יכלו גדולי הדור ומוריו להסביר לבני עמם את פשר מצבם העגום בתקופת ימי הביניים וראשית הרנסנס ומכאן גם להורות להם כיצד יש לשמר ולחזק את האחדות היהודית סביב קיום התורה ומצוותיה, כדי שה"ברית" בין הקב"ה לישראל תקוים כראוי במלואה.
כלומר, שבסופו של דבר יקיים הקב"ה את הבטחתו לגאול את עם ישראל מעול הגלות. בדיוק, כשם שבתקופת ימי הביניים והרנסנס קיים הבטחתו ורָחק מהם. כל זאת על רקע הלעג המתמשך של הנוצרים – בתקופות הנידונות – לעם ישראל, על עצם המחשבה שהם (היהודים) העם הנבחר. אחדותו של עם ישראל בתקופה הנידונה ניכרת בשותפות גורל לעומת הסביבה הנוכרית.
לגבי טעמי המקרא – שאתייחס אליהם בהמשך הדברים – אציין במאמר מוסגר, שאלה הם סימני הנגינות על פי המסורה בנוסח המנוקד של המקרא, שבעזרתם מטעימים את הקריאה בנעימה ומבארים את חיבורי המילים ואת פירושן.
טעמי המקרא הם מעין סמל המייצג את משמעות אמונתו של היהודי ואת אורח חייו. אין לטעמים משמעות מחוץ לטקסט המקראי ולא היכולת לבוא במקומו, וגם לנעימה ה"קדושה" הנלווית אליהם אין משמעות אלא בייצוגם של הטעמים והנעמתם. הטעמים כסמל מעוררים בתודעה "דברי אלוקים חיים", ונעימתם הייחודית הנלווית משמיעה את הדברים שנאמרו מפי הגבורה. במילים אחרות, הטעמים – שהם סימנים – הם סמלים עם ישות אבסטרקטית, והם מוּצאים מן הסמליות אל הפועל באמצעות נעימה נשמעת, שהיא ישות קונקרטית.
יוצא אפוא שנעימת הטעמים מאגֶדת את הסמלים לכוח אשר בא לידי ביטוי בטקסט המקראי, ויוצקת בטקסט נופך של שגב, הוד והדר. מכאן שהתגשמותה של האמונה שהתורה – היא והטעמים ונעימותיהם –נמסרו מפי הגבורה, תלויה בריטואל המוּצא אל הפועל בציבור, והוא קריאת התורה בבית הכנסת. באמצעות הטקסט החוזר ונשנה בכל עת שקוראים בתורה, מתממש האתוס ונעשה חלק חשוב מחיי הציבור. האתוס מגולם בתיווכם של הסמלים והנעימה הנלווית אליהם – כמקשה אחת – כרעיון מנחה ומרכזי המאפיין את קהילת האנשים המאמינה בו. כלומר, בבסיס תהליך האתוס כרעיון מנחה ומרכזי מובלעת ההנחה שהטעמים מייצגים את הטקסט המונעם, והטקסט עצמו – את דבר האלוקים.
במאה הט"ו היה ניתן לראות מצד אחד, עם בחירה, ומצד אחר את, "מועקת הגלות" וההרגשה החיובית שאפשר להבין מצב זה באמצעות "דברי אלוקים חיים". היהודים נצרכו לפסוקים הכתובים בתורה כדי להסביר לעצמם ולסביבתם הנוכרית את פשר מציאות חייהם בתקופה הנידונה. בעיקרי הדברים טמונה האמונה השלמה שמצבם בשלהי ימי הביניים וראשית הרנסנס נשלט על ידי האלוקים, כשהדברים אכן כתובים וכי יש הבטחה על התגלות האלוקים לעם בחירתו בעתיד כמו שרומזים הפסוקים שלעיל.
מכאן שתפיסת ייעודם העיקרי של היהודים בתקופה הנידונה הייתה לקיים את דברי התורה הקדושה ולחיות על פיה כדי שתקוים ההבטחה (=הברית). יוצא אפוא כי מתוך שדברי התורה נאמרו מפי הגבורה ואליהם נסמכה גם נעימת טעמים שבאמצעותה נקראו הדברים, הועצמה קדושת הנעימה והטעמים הנלווים לה. נעימת הטעמים שימשה לעם ישראל גם מעין טיעון וגם אתוס תרבותי-דתי והיסטורי, שהעלה את חשיבותם של הטעמים ונעימותיהם וראה בהם מעין ייצוג לשכינה שנסתלקה.
עוצמתה של אידיאולוגיה חדשה זו – במאה הט"ו דווקא – הן שעמדו ברקע הדברים והעלו את מעמדם של טעמי המקרא של התורה בעם ישראל בארצות הנצרות והאסלם.
ערכתי כאן השוואה בין שלהי ימי הביניים והרנסנס לבין תקופתנו נכון לעכשיו, כשהמשותף להן הוא שעם ישראל נתון "בצרה ובשביה". ("בצרה ובשביה" בימי הביניים והרנסנס שווה למועקת הגלות, ובתקופתנו שווה למגפת הקורונה ושלילת החרות). כלומר, ההיסטוריה של עם ישראל במצבים נתונים אלו – אז ועכשיו – הוא בבחינת ואריאציות של מוטיב אחד.
ייתכן וה"אנטידוט" של שלהי המאה הט"ו שהביאה לשיפור מעשים והתנהגות במישור האישי, החברתי והתרבותי של עם ישראל בתקופה ההיא, הוא אחד המִרשמים האפקטיביים של שינוי לטובה שלנו - כעם, במצבנו ה"מוזר" משהו, בעת הזאת. ייתכן והמגפה הפוקדת אותנו עכשיו (מעין הצגה זוועתית המתרגשת לעינינו) תביא לזיכוך וטיהור (קאתרזיס) בחיינו מכאן ולהבא.
כאמור, הדברים כתובים באריכות בספרי "הקול והטעם" (בפרקים: השני והשלישי), שיצא בהוצאת מוסד ביאליק ב- 2015 ומובאים כאן בקיצור נמרץ בבחינת עצה טובה קמ"ל (קא משמע לן, בארמית, פירושו בעברית: בא להשמיע לנו).