מלחמה בנגיף השנאה

תמיד אהבתי את ל"ג בעומר, ולא רק בגלל המדורות.

זהו יום הולדתי, ומכאן גם שמי (ותודה להורי שלא קיבלו את הצעתו של סבא לקרוא לי שיבולת...).

השנה, לצערי, לא נזכה לחגוג במדורות. אבל חגגנו ועברנו את ליל הסדר, נעבור גם את זה...

כולנו מכירים את הסיפור על 12 אלף זוגות התלמידים של רבי עקיבא שמתו מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. לזכרם אנו נוהגים מנהגי אבלות בתקופה זו של ספירת העומר.

רבי יעקב ניימן אומר שכשחז"ל התחילו לראות את התלמידים נופלים בזה אחר זה הם היו יכולים לפתור זאת ב: "זאת בטח מגיפה או איזו מחלה מדבקת".

הם היו יכולים לראות רק את הסימפטום ולהתמקד בפיתוח תרופה או חיסון לנגיף. אבל הם לא הסתכלו עליה רק בעיניים של בשר ודם. הם חיפשו את סיבת העומק- מדוע עשה ה' ככה?

השנה אנחנו אולי יכולים להבין קצת יותר את הסיפור הזה. אנחנו מגיעים אל ל"ג בעומר אחרי תקופה לא פשוטה שעברה על עם ישראל והעולם כולו. נגיף מסתורי שהתפשט בעולם הפיל חללים רבים. מדינת ישראל עמדה במשבר הזה בגבורה, ברוך השם, ולאט לאט אנו חוזרים לשגרה, אבל אני חושבת שלפני כן, עלינו לעצור רגע ולחשוב מה אנחנו לוקחים איתנו ממנה לשגרה, כי אחרת נפספס פה משהו. זהו הערך מוסף שלנו כיהודים- לראות את הרוח, ולא רק את החומר.

אז כבר שמעתי כל מיני רעיונות למסרים שהתקופה הזו לימדה אותנו: צניעות, הסתפקות במועט, שמירה על איכות הסביבה ועוד. אבל יש מסר אחד שהתחברתי אליו במיוחד והוא גם מתקשר ליום המיוחד הזה של ל"ג בעומר.

אולי ההשלכה המרכזית שהקורונה כפתה עלינו זה הבידוד, ההסגר. כל משפחה גרעינית הייתה מכונסת בביתה, ללא ביקורים, ללא מגע, כמעט ללא תקשורת עם בני אדם אחרים (מלבד בזום...). אבל דווקא מתוך הבידוד התגלה שעם ישראל לא מוכן להשאיר אנשים בבדידות. יוזמות רבות כל כך של ערבות הדדית צצו בכל מקום בארץ.

דאגה לאנשים בודדים, ובעיקר למבוגרים. לשמחתי, גם אני זכיתי לראות דוגמה כזו אצלי בבית. עוד לפני הקורונה, בתי וקבוצה של בני נוער מקסימים הקימו יוזמה חברתית בשם "סבבתא" שמטרתה לארח חברה לאנשים מבוגרים.

גם במהלך כל התקופה האחרונה הם דאגו למבוגרים, קנו תרופות ואוכל והניחו ליד הדלת, התקשרו אליהם, עשו שיחות זום ובעיקר- אהבו. וזה המסר שרבי עקיבא ניסה ללמד את תלמידיו: "ואהבת לרעך כמוך".

התורה מלאה במצוות שקשורות בלראות את האחר, את המוחלש. לראות איפה אנחנו יכולים להשיט יד (או מרפק...). גם בפרשת השבוע האחרונה שקראנו השבת, בין כל מצוות הקרבנות, מופיעה מצווה של ערבות ההדדית: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט- לעני ולגר תעזב אותם.

אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג, כב). ושואל רש"י- מה הקשר של המצווה הזאת בין כל מצוות קרבנות החגים? הרי קורבנות אלו מצוות שבין אדם למקום, ופתאום מוזכרת מצווה כזו שבין אדם לחברו.

"ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו". לא פחות חשוב מהקורבנות שאנחנו מקריבים לו- לקב"ה חשוב שנשים לב אחד לשני, שנהיה שם בשביל אלה שזקוקים לנו.

ל"ג בעומר הוא היום בו פסקה המגפה. תלמידיו של רבי עקיבא פסקו מלמות, ולכן אנו מפסיקים גם את מנהגי האבלות. כולי תקווה שגם השנה יסמן ל"ג בעומר את סיום המגפה, אך לא רק את הסימפטום אלא גם את הסיבה. שנזכור מהתקופה הזאת עד כמה זה קשה כשאנחנו מרוחקים אחד מהשני. שנדע לכבד, לאהוב.

אולי ככה נזכה לעשות תיקון לחטא הקדמון שגרם למגפת תלמידי רבי עקיבא, חטא שגם אנחנו עד היום במדינת ישראל התש"פ חטאנו בו לא פעם, בייחוד בשנה האחרונה. המגפה הזו הגיעה אחרי 3 מערכות בחירות רצופות, שגרמו לשסע חברתי חסר תקדים.

כעת, עם הקמת הממשלה, לצד המלחמה בנגיף הקורונה, חובה עלינו, בפרט נציגי הציבור, להשקיע רבות במלחמה בנגיף השנאה הפנימית, לאחות את הקרעים וליצור אקלים חברתי אחר, בו שנאה לא תהיה מוצר אופנתי, ואהבת אחים תתפוס את מקומה.