חגי הוברמן
חגי הוברמןצילום: ללא קרדיט

מספרים על לוי אשכול ז"ל, שאחרי שצירף לממשלה את משה דיין שהיה אחד מיריביו הפוליטיים הקשים, נשאל על ידי אחד השרים למה עשה זאת. "אני מעדיף שדיין יהיה בתוך האוהל ויטיל את מימיו החוצה", השיב אשכול (הוא השתמש כמובן במילה אחת, עממית, למעשה של דיין), "מאשר שיעמוד בחוץ ויעשה את זה פנימה".

לבנימין נתניהו חסרה פעמים רבות החוכמה העממית הזאת של לוי אשכול. אם היה ניחן בה, היה יוצא מגדרו כדי שבנט ושקד יהיו בממשלתו הבאה. אבל נתניהו, בכל החודשיים האחרונים, לא ניהל משא ומתן קואליציוני אמיתי עם ראשי ימינה. הוא הניח בפניהם הצעה בלתי מכובדת בעליל, שמשמעותה היתה שימינה תהיה גלגל חמישי באופניים (עם כל הכבוד לראשות הוועדה לפניות הציבור, ולתפקיד השר לענייני ירושלים שעד היום לא ברור למה המשרד הזה הומצא בכלל ומה תפקידו) ומאז שיחרר באמצעות שופרותיו התקשורתיים הודעות לתקשורת. כך לא מנהלים משא ומתן.

ימינה, בהיסטוריה הקואליציונית שלה עם הליכוד מאז בחירות 2013, הוכיחה עצמה לכל אורך הדרך כשותפה נאמנה. עם כל השנאה האישית של נתניהו כלפי שקד ובנט (התכוונתי לשרה), העבודה השוטפת של השניים עם נתניהו (הפעם הכוונה לביבי) התנהלה באופן סביר וללא פיצוצים מיוחדים.

הבעיה האמיתית איננה נתניהו – אלא כל 'הסרוגים' שהצביעו לו כעדר גדיים פתאים. נתניהו יכול להתייחס לציונות הדתית כ'השתמש בשיטת 'השתמש וזרוק', בגלל אלפי חובשי הכיפות שהטילו את הפתק 'מחל' והשאירו את 'ימינה' עם ששה מנדטים – המפלגה הקטנה ביותר בכנסת הנוכחית. במציאות הנוכחית, ההיגיון מחייב את ימינה להישאר באופוזיציה ימנית.

אופוזיציה אינה מילה גסה. נכון שההשפעה בשלטון עדיפה – בתנאי שיש לך באמת השפעה. אם לא, בחיים הפרלמנטריים גם לאופוזיציה יש תפקיד חשוב. חברי הכנסת של 'ימינה', דווקא משום שרובם כבר הוכיחו כושר עשיה מעולה, לא יפסיקו לאתגר את ממשלת נתניהו מימין. הם יתמכו בכל מהלך לאומי שיקדם – ריבונות, למשל – אבל ייאבקו מבחוץ, אולי אפילו ביתר הצלחה, כאשר פרקליטות המדינה תחדש את הנפקת חוות הדעת המשפטיות התומכות בעקירות מאחזים.

על הממשלה הבאה אפשר להגיד שני דברים: א' – ברוך ה' שקמה ממשלה ולא נגררנו למערכת בחירות נוספת. ב' – ירחם ה' על הממשלה העלובה הזו. בעתיד הלא רחוק, כשכל קילקולי הממשלה יתחילו לצוף בגלל המבנה המעוות שלה, טוב יהיה ל'ימינה' שלא תהיה חלק מאותה מדמנה, שתשמור על טוהרה מבחוץ.

בשנת 1992, כשקמה ממשלת יצחק רבין, הופעלו לחצים על המפד"ל להצטרף אליה – מבפנים ומבחוץ. המנהיג לשעבר יוסף בורג לחץ על מחליפו זבולון המר – זכר כולם לברכה - שיצטרף לממשלת רבין כדי למתן את נטייתה השמאלית. וגם אריק שרון, בשיחות פרטיות, לחץ עליהם להצטרף לרבין, כדי להציל את הבניה ביו"ש שהיתה אז בבת עינו. אבל הפער בעמדות היה גדול, והמפד"ל נשארה באופוזיציה, בנתה לעצמה מעמד אידיאולוגי, ובבחירות של שנת 96' עלתה מששה מנדטים לתשעה (וכמעט לעשרה. רק כמה מאות קולות חסרו למנדט העשירי). יורשתה של המפד"ל, 'ימינה', בהחלט יכולה למחזר כעת את ההצלחה הזו במדוייק.

ועוד אמירה עממית חשוב שנתניהו יזכור: "מי שאתה דורך עליו כשאתה בדרך למעלה, יחכה לך כשתהיה בדרך למטה". תחושתי האישית היא, שלא ירחקו הימים שנתניהו יהיה בדרך למטה.