"אין נחמה, אבל המון טוב צמח מאז הרצח"

יום הזיכרון במחלקת יולדות, הפרויקט לזכר רנה הי"ד שריגש את בני הזוג נתניהו. שירה שנרב חיה על הציר שבין אובדן לחיים חדשים.

הדס צורי , כ' באייר תש"פ

"אין נחמה, אבל המון טוב צמח מאז הרצח"-ערוץ 7
שירה שנרב
צילום: חזקי ברוך

"הקב"ה עשה איתי חסד וההיריון עצמו היה קל מאוד. אבל אני ממש זוכרת שברגע שהתחלתי לקלוט שהבחילות שאני חשה הן לא רק כתוצאה מהאובדן והכאב, פניתי לקב"ה וביקשתי ממנו: תן לי את הכוחות להתמודד עם הכול. הערבוב בין חיים למוות היה מאוד קיצוני, וכמובן מפתיע ומטלטל"

"הבת שלומדת בכיתה ג' אמרה לי לא מזמן: /אמא, מצד אחד רנה כל כך חסרה, אבל מצד שני כל כך הרבה דברים טובים הגיעו אחרי שהיא נרצחה! איך יודעים מה יותר טוב?'. אמרתי לה שמזל שלא אנחנו היינו צריכים להחליט, אלא הקב"ה. כולנו נפעמים מכמות החסד שצמח מאז הרצח"

"איך אפשר לראות את חוסר האנושיות שלהם ובכל זאת לנהוג בהם בדחילו ורחימו? כשכל הליך מתמהמה ואחר כך מתמסמס, היכן ההרתעה?! הם ממשיכים לקבל כספים מהרשות הפלשתינית וגם ממדינת ישראל. אנחנו רואים בבית המשפט את המשפחות שלהם מגיעות מחויכות, מסמנים 'וי' של ניצחון"

את בתה תפארת ילדה שירה שנרב במוצאי יום השואה. "היא נולדה בכ"ח בניסן, ובאמת בזכותה קיבלנו כֹּחַ", מחייכת שירה. "התאריך שהיא נולדה בו מאוד סמלי עבורנו, כמו גם הסמיכות של הלידה ליום הזיכרון וליום העצמאות. ההסתכלות על כוחות החיים שצומחים, למרות ואולי בזכות הכאב, היא עוצמתית. הלידה של תפארת בזמן הזה חיזקה אצלנו את האמונה שכך צריך להסתכל על הדברים".

תפארת נולדה שמונה חודשים לאחר שאחותה, רנה הי"ד, נרצחה בפיגוע במעין עין בובין (מעיין דני) שבבנימין בכ"ב במנחם אב תשע"ט. אביה ואחיה נפצעו גם הם באותו פיגוע ואושפזו בבית החולים. "אחד הדברים החזקים עבורי בהיריון הזה היה כשהבנתי שהייתה תקופה שהן היו כאן יחד", היא מוחה את הדמעות. "גיליתי את ההיריון בזמן השבעה, אבל הוא התחיל עוד כשרנה הייתה איתנו".

מאיפה לקחת את הכוחות לעבור את כל זה: לשבת שבעה, לחוות תחילת היריון - וכל זה כאשר בעלך ובנך שוכבים פצועים בבית החולים?

"הקב"ה עשה איתי חסד, וההיריון עצמו היה קל מאוד. אבל אני ממש זוכרת שברגע שהתחלתי לקלוט שהבחילות שאני חשה הן לא רק כתוצאה מהאובדן והכאב, פניתי לקב"ה וביקשתי ממנו: תן לי את הכוחות להתמודד עם הכול. הערבוב בין חיים למוות היה מאוד קיצוני, וכמובן מפתיע ומטלטל".

עדיין הורים של רנה

המשפחה הייתה המומה מהחיבוק הענק שקיבלה מעם ישראל. "בשבעה הגיעו לכאן כל כך הרבה אנשים, רבים מהם אפילו לא הכרנו, וכולם רק רצו לחבק ולעטוף אותנו". עכשיו הם מקבלים את אותו חיבוק, אבל הפעם זה חיבוק של השתתפות בשמחה. "הלידה לקחה אותנו לכיוון ההפוך ב־180 מעלות - מעצבות לשמחה ומאבל ליום טוב".

תפארת נולדה בניתוח קיסרי. שירה מספרת שלאחר הניתוח היה לה קשה לרדת מהמיטה וללכת. "זה הזכיר לכולנו את תקופת ההחלמה של איתן ודביר חיים מהפיגוע. שמחנו מאוד שהפעם זו החלמה ממשהו משמח ומלא חיים". איתן, בעלה של שירה, ובנם דביר חיים, נפצעו כאמור בפיגוע שבו איבדו את רנה. "ההחלמה המהירה שלהם היא נס", היא אומרת. "בכלל, יחד עם הכאב העצום, הקב"ה עשה לנו אינספור ניסים במהלך כל התקופה הזו, והנס הגדול ביותר הוא כמובן תפארת הקטנה".

שירה כבר סבתא לשני נכדים, וכעת אמא לשנים־עשר ילדים. כן, שנים־עשר, כולל רנה. הרבה אנשים חיכו לשמוע איך יקראו לתינוקת החדשה והאם תיקרא על שם אחותה, אבל איתן ושירה אומרים: "אנחנו ממשיכים להיות הורים לרנה. זו הורות אחרת עכשיו, אבל היא עדיין איתנו". את השם תפארת בחרו בהשראת המילים מתפילת נשמת כל חי - "ברנה יתפאר שמך". "אנחנו מרגישים שבזכות רנה מתפאר שם ה', בגלל כל הטוב שצומח מהאובדן שלה". הכאב גדול והדמעות זולגות, היא אומרת, אבל יחד איתן יש גם אמונה גדולה, נחישות ו"שמחת חיים, שמחה בחיים".

השנה ציינתם יום זיכרון ראשון כמשפחה שכולה. תוכלי לספר על היום הזה?

"הייתי אחרי לידה", היא מזכירה, "אז היה לי לאן לברוח. האמת שהמילה 'לברוח' לא מתאימה כאן, כי אני מרגישה שעוד לא נכנסתי לזה בכלל. אני עוד לא מעכלת שרנה איננה, לא מעכלת שאנחנו משפחה שכולה. אני קוראת לזה משפחה שֶכּולה - כולנו בתוך זה כל הזמן". כמשפחה, אומרת שירה, קשה להם עם חלק מהדרכים המקובלות לזכירת החללים. "אנחנו מרגישים שיום הזיכרון צריך להיות הזדמנות לצמיחה: צריך ללמוד מהנשמות היקרות הללו, להזכיר ולהיזכר במורשת שלהם ובמה שהשאירו לנו, ולא רק להתאבל על החוסר הפיזי והכאב הרגשי. זה מפספס את ההזדמנות ואת האפשרות לקחת את הזיכרון שלהם ולמנף אותו לטוב גדול יותר. במקום צמיחה, גורמים לדעיכה רגשית".

רנה שמרה טוסטים למאחרות

את הכאב על האובדן האישי שלהם הם מנתבים כל הזמן לעשייה, ויחד איתם גם אנשים רבים, חלקם אפילו לא ידועים להם, שהדמות של רנה עוררה בהם רצון לעשות דברים טובים לזכרה. "לפני כמה ימים השתתפתי בזום בקבוצת תהילים שהקימה ילדה בת שתים־עשרה לעילוי נשמתה של רנה. הכול היה ביוזמתה: היא אספה חברות לקריאת תהילים משותפת מדי שבוע. שמעתי על זה במקרה והצטרפתי. הפרויקטים האלה משמחים אותנו מאוד ונותנים הרבה כוח".

איך מתמודדים בשגרת היומיום עם הכאב על חסרונה של רנה?

"זה איתי כל הזמן, אבל אני מרגישה שהדרך ברורה, רק שכעת היא עוברת מעל חלל גדול. יש זמנים שבהם אני מתכנסת ונותנת לכאב להציף ולשטוף אותי. ברוך ה' יש המון בשביל מה להמשיך, וגם רנה היא סיבה טובה להמשיך. הילדים רואים את הבכי, אני לא מסתירה אותו. הכאב הוא חלק מהמציאות פה בבית, אנחנו מאוד מתגעגעים, אבל זה לא משבית אותנו". היא צוחקת ומספרת שבכל פינה בבית יש טישו, כי היא לא יודעת מתי הבכי יתפוס אותה.

מתי היא הכי חסרה?

"בכל המציאות המשפחתית. עכשיו, כשכולם התכנסו הביתה, החיסרון של רנה היה קשה לכולנו: בליל הסדר, בשבתות, ביום העצמאות..." היא שוב דומעת, ומספרת שהשמחה הייתה תכונה שאפיינה את רנה, כמו גם היכולת שלה לא לעשות עניין ודרמה מדברים. "היא לא הייתה עושה עניין, לוקחת הכול בקלות, מרגיעה את הרוחות. גם כשמשהו הפריע לה, היא התנהגה בדרך ארץ, רמזה שדעתה לא נוחה דרך מבט או אמירה עדינה. הרוגע הזה חסר לכולנו מאוד".

לכל אורך הריאיון היא מדגישה עד כמה חשובה לה הידיעה שהיא חוותה והכירה מקרוב ולעומק את כל הטוב שהיה טמון בבתה. "הרוגע שלה והשמחה היו מאוד מוערכים ומדוברים בבית גם לפני מותה. במהלך השבעה שמעתי עליה הרבה סיפורים שלא הכרתי, אבל הרגשתי שהדמות העולה מן הסיפורים הללו מוכרת לי, שאני יודעת מאיפה זה נובע. לא הרגשתי שגילינו אותה רק אחרי שהלכה, ואני מודה על כך מאוד. אם זה לא היה כך הייתי מרגישה החמצה. אני שמחה שלא פספסתי אותה".

אילו סיפורים ריגשו אותך במיוחד?

"הסיפורים הקטנים שהמחישו כמה רגישות הייתה לה כלפי הזולת. החברות שלמדו איתה באולפנת הרב בהר"ן סיפרו שתמיד זכרה לשמור כמה טוסטים מארוחת הבוקר לבנות שהתעוררו מאוחר. המורה שלימדה אותה בכיתה א' הזכירה לי איך הייתה אומרת בסוף היום לחברות שירוצו להסעה, והיא כבר תרים להן את הכיסאות כי היא גרה קרוב".

רנה למדה בפנימייה ולך ברוך ה' יש הרבה במי לטפל. איך הצלחתן לשמור על קשר קרוב?

"קודם כול, אני פולנייה. אצלנו בעדה ידוע ששום דבר לא מספיק, אף פעם", היא צוחקת. "תמיד יש לי נקיפות מצפון. במקרה של רנה, דווקא בגלל שהיא הייתה בפנימייה, היה לנו טלפון קבוע בכל ערב". היא מציינת שבדיוק בגלל הרצון להקדיש תשומת לב אישית לכל ילד, איתן לקח את דביר ורנה לטיול ההוא, שממנו לא שבה. רנה נהרגה ממטען שהופעל על ידי חוליה של חמישה מחבלים ששהו בשטח. הם השקיפו על המקום וברגע שראו את בני משפחת שנרב מגיעים למעיין, לחצו על הכפתור והפעילו את המטען.

יש לך כעס כלפי הקב"ה? שאלות כמו למה דווקא היא, למה אנחנו?

"לא. עבורי זו לא שאלה, כי ברור לי שהיא שלו. ה' נתן לנו אותה כפיקדון ולקח אותה בחזרה. אנחנו גם רואים המון טוב שצמח מאז, טוב שאנחנו עדיין לא מעכלים אותו". היא מספרת שהבת הלומדת בכיתה ג' אמרה לה לא מזמן: "אמא, מצד אחד רנה כל כך חסרה, אבל מצד שני כל כך הרבה דברים טובים הגיעו אחרי שהיא נרצחה! איך יודעים מה יותר טוב?". "אמרתי לה שמזל שלא אנחנו היינו צריכים להחליט, אלא הקב"ה. כולנו נפעמים מכמות החסד שצמח מאז הרצח. זה מאוד מדובר פה בבית, אנחנו חיים ונושמים את זה".

הפרויקט שהכי קרוב לליבה של שירה נקרא 'זמן רנה'. "בתקופה שלפני הרצח דיברתי איתה המון על הטלפונים והזמן שהם גוזלים. לרנה נמאס מהטלפון, והיא הודיעה שלכיתה י"ב היא תגיע בלעדיו. היא חיכתה לשנת י"ב, היו לה המון חלומות לגבי השנה הזו והיא ממש לא רצתה לבזבז את הזמן היקר על טלפונים. בכלל, היה לה מאוד חשוב לחיות חיים נכונים, ערכיים ומדויקים".

פרויקט 'זמן רנה' מציע לאנשים להתנתק מהטלפון בצורה מודעת ובזמנים מסוימים. "אני מאוד מחוברת לפרויקט הזה, כי הוא עבורי המשך של רנה, וגם כי אני חושבת שזה דבר נכון ואמיתי". לה עצמה אין ווטסאפ. יש להם טלפון משפחתי אחד עם ווטסאפ עבור ההודעות של מוסדות החינוך. במהלך הריאיון היא נזכרת שאחת הבנות ביקשה את הטלפון כדי לבדוק הודעות ווטסאפ ולא החזירה אותו עדיין. "לפעמים מפתיע אותי כמה מתעמקים בכל ווטסאפ. כשאני אומרת משהו, מקשיבים בחצי אוזן, אבל כל ווטסאפ צריך לקרוא ישר והפוך, עם פירושי תוספות ורש"י".

הבעל איתן מספר שכשראש הממשלה ורעייתו ביקרו את בני המשפחה בבית החולים בזמן השבעה, הם שוחחו איתם ארוכות על 'זמן רנה'. "נתניהו אמר שאין לו טלפון ואינו יכול להצטרף לפרויקט, אבל רעייתו אמרה שתציע לבניהם להצטרף ואולי אף תצטרף בעצמה. הרעיון מאוד מצא חן בעיניהם".

היא נקראה רנה בלי יו"ד, כיוון שכך כתובה המילה בתנ"ך. "היא השתגעה מזה", מספרת שירה, "כל הזמן שיבשו לה את השם. בי"א היא החליטה שהיא מוסיפה יו"ד, אבל כשהלכנו לעשות תעודת זהות היא שכחה מזה, ונזכרה רק אחרי שיצאנו ממשרד הפנים. אחרי כמה זמן ראיתי שהיא הפסיקה לכתוב רינה וחזרה לרנה. כעבור זמן זה נהיה פרט מאוד משמעותי עבורי, כי כשהיינו צריכים לכתוב מודעות אבל ואת נוסח המצבה, ידעתי שהיא נפטרה כשהיא שלמה עם השם רנה". הנכדה בת שלושת החודשים של איתן ושירה קרויה על שם דודתה - אמונה רנה - בלי יו"ד.

טרור בחסות זכויות אדם

נוסף על האור הגדול של מעשים טובים הצומחים בעקבות ולאחר הרצח, נחשפה בעקבותיו גם תשתית טרור גדולה מאוד שמנתה כחמישים מחבלים. "זה נס גלוי", אומרת שירה, "השב"כ עשה עבודה מדהימה. זו הייתה חוליה שעבדה זמן רב בצורה שקטה, יסודית ונקייה. בחסדי ה' הם עשו טעות קטנה, ועלו עליהם. תוך כדי חקירת הרצח של רנה, החוקרים פתרו מקרים שבעבר נותרו לא פתורים. התברר שאותה תשתית טרור הייתה אחראית להם. החקירה הייתה המון זמן תחת צו איסור פרסום. אנשי השב"כ עמדו איתנו בקשר כל הזמן ואמרו לנו: חכו עד שיוסר הצו. אתם לא מאמינים מה הולך פה. גם הם הופתעו ממה שמצאו".

שירה מספרת שאנשי השב"כ ליוו אותם לכל אורך הדרך. "הם הקפידו להגיע אלינו לפני שהדברים התפרסמו בתקשורת, תמיד היו קשובים לשאלות והיה להם כל הזמן שבעולם בשבילנו. חוקרים רבים הגיעו לעבוד בהתנדבות ועל חשבון הזמן עם המשפחה. ההתמסרות שלהם ושל המשפחות שלהם ריגשה אותנו מאוד".

בעקבות החקירה גילו החוקרים את ראשי הנחש של תשתית הטרור הזו. "מדובר בבכירים ברשות הפלשתינית ובארגוני זכויות אדם, ובראשם עומדת חאלדה ג'ראר, שם רשעים יירקב", היא מסננת, "שהיא כביכול פעילת זכויות אדם בארגון שנקרא 'אדמיר' - האגודה לתמיכה באסירים וזכויות אדם. כמו עוד ארגונים כאלה, הם מקבלים המון כספים מאירופה ומשתמשים בהם לביסוס תשתיות טרור ומימון פיגועים, בתחפושת הומנית של ארגוני זכויות אדם. הבעיה היא המושג המשפטי 'דם על הידיים'", מסבירה שירה. גם במקרה הזה הוא חמקמק. "היא יכולה לשבת במשרד הממוזג שלה ולשלוח חוליות. היא יודעת שהיא לא תקבל עונש רציני".

שירה נאנחת ומספרת כי אותו ארגון קרא כעת, בזמן התפשטות הקורונה, לשחרר את הרוצחים הכלואים בתואנה של 'זכויות אדם'. "מדובר בחיות אדם שלא מכבדים זכויות של אף יהודי", היא נזעקת, "העובדה שהם הסתכלו במשקפת וראו שזו ילדה, לא חייל שנלחם בהם, ובכל זאת לחצו על הכפתור, אומרת הכול". אותה חאלדה ג'ראר, שהוגדרה על ידי יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, כ"לוחמת חופש אמיצה", נעצרה בעקבות הפיגוע שבו נרצחה רנה ולטענת השב"כ היא עומדת בראש ארגון החזית העממית ביו"ש.

משפחת שנרב לא מוותרת לטרור גם בשדה המשפטי. הם נאבקים כדי שהרוצחים יבואו על עונשם. "המפגש עם הרשע הרצחני ובעקבותיו עם עולם המשפט, הוא לא קל", היא מודה. "כשכבר סוף סוף הגענו לבג"ץ, הוצאו צווי הריסה לבתיהם של שניים בלבד מתוך חמשת חברי החוליה ששהו בשטח. לאחד הרסו את הבית ולשני אישרו הריסת קומה בלבד, כי זה שייך גם לדודה שלו. על אלה ששלחו אותם אני בכלל לא מדברת. מתוך חמישים אנשים שהיוו תשתית של טרור, יש ששוחררו מהר מאוד. כמו כן, בני משפחה שהיו שותפים וידעו - שוחררו". קשה להם לראות עד כמה השופטים אנושיים כלפי הרוצחים. "איך אפשר לראות את חוסר האנושיות שלהם ובכל זאת לנהוג בהם בדחילו ורחימו? זה קורע אותנו". היא מדגישה שהנקמה אינה העניין, אלא ההרתעה. "כשכל הליך מתמהמה ואחר כך מתמסמס, היכן ההרתעה?! הם ממשיכים לקבל כספים מהרשות הפלשתינית וגם ממדינת ישראל. אשתו של ראש החוליה, זה שלחץ על הכפתור, היא אזרחית ישראלית. משפחתו מקבלת קצבת ביטוח לאומי בזמן שהוא יושב בכלא על רצח בתנו. אנחנו נמצאים בבית המשפט ורואים את המשפחות שלהם מגיעות מחויכות. הם מסמנים 'וי' של ניצחון. מיותר לציין שאף אחד מהם לא התנער מהמעשה".

איתן, שירה ודביר מגיעים לדיונים העיקריים בבית המשפט. מבחינתם זו אמירה חשובה ונתינת רוח גבית למערכת המשפט הצבאית.

איך את מצליחה לשבת עם הרוצחים באותו חדר?

"אני לא מסתכלת על הרוצחים, אבל על האימהות והנשים שלהם כן. כשאני מסתכלת - הן משפילות מבט. איתן ודביר מסתכלים לרוצחים בעיניים וגורמים להם להוריד את הראש. ככה צריך ובשביל זה אנחנו שם". עורך הדין שלהם הוא סא"ל במיל' מוריס הירש, ששירת במשך 19 שנה בפרקליטות הצבאית ובתפקידו האחרון כיהן כפרקליט איו"ש. כיום הוא ראש המחלקה המשפטית של מכון 'מבט לתקשורת פלסטינית'. "הוא אדם מדהים, שמכיר את המערכת מבפנים ומכוון אותנו. עורכי הדין שלהם מאוד חלקלקים. הם יכולים להגיע לדיון ולומר 'לא קראנו את כל החומר', ולקבל דחייה של הדיון. כך הם גורמים במכוון לסחבת ולדחיית ההכרעות".

איזו יחס אתם מקבלים מהשופטים?

"כולם כואבים את הכאב שלנו, אבל יש כאלה שמבינים היטב שיש כאן צד שמייצג רוע ורשע, ולעומתם יש שופטים שמפגינים אמפתיה כלפי המחבלים ונותנים להם כבוד שלא מגיע להם".

פניתם לאנשי ציבור? אתם מקבלים תשובות?

"את רוב אנשי הציבור פגשתי בשבעה, ואז עוד לא ידענו לאן אנחנו הולכים. איתן היה מאושפז ואני הייתי צריכה לקבל את פניהם. בדרך כלל, איתן הוא 'שר החוץ' שלנו ואני 'שר הפנים'. היה לי מוזר שאני זו שצריכה לקבל את כולם".

בין אנשי הציבור שהגיעו לשבעה היו השר אמיר אוחנה, איילת שקד, ניר ברקת ועוד. רה"מ ושרים רבים הגיעו לבית החולים. "אמרתי לחלק מאנשי הציבור שכשקראתי בשבת את פרק ק"ט בתהילים המתאר איך מתנהגים עם מי שפגע באדם מישראל: 'יהיו ימיו מעטים, פקודתו ייקח אחר; יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה' - חשבתי איך ארגיש כשיתפסו את הרוצחים. אמרתי להם שזה קשה מאוד כי אני יודעת שהם מקבלים תנאים טובים בכלא הישראלי וכספים מהרשות הפלשתינית. כספים על הרצח של רנה".

שירה ואיתן נפגשו עם השר נפתלי בנט לפני מערכת הבחירות האחרונה. "ביקשנו וקיבלנו פגישה שבה קיבלנו את כל תשומת הלב שלו. אמרנו לו שיש לנו שתי שאיפות: א. סור מרע - למצות את הדין עם החוליה ועם ארגון זכויות האדם המהווה כיסוי לתשתית טרור. ביקשנו לדאוג שיפסיקו להעביר להם כספים מאירופה, וכמובן להרוס את הבתים של הרוצחים ב. עשה טוב - בנייה ביהודה ושומרון, שהיא התשובה לכל פיגוע". השר בנט הבטיח לברר לעומק מה אפשר לעשות לגבי הארגון 'אדמיר'.

מה קרה מאז? הוא חזר אליכם?

"עדיין לא. הוא אמר בכנות שמכיוון שהפגישה נערכת לפני מערכת בחירות, אי אפשר לדעת מה יהיה לאחריה. הצוות של עופר וינטר, המזכיר הצבאי שלו, היה אצלנו לאחר מכן לפגישה בנושא, אבל למיטב ידיעתנו עוד אין תוצאות, וככל הידוע לנו הארגון הזה עוד לא נמצא מחוץ לחוק ולא הפסיקו להעביר לו כספים".

"ככה מנצחים"

אני עוברת לדבר איתה על דביר חיים, הבן שנפצע קשה בפיגוע. "דביר היה בסכנת חיים בשבת שאחרי הפיגוע. למזלי ובחסדי ה' לא ידעתי. במוצאי שבת הודיעו לי שהוא יצא מכלל סכנה, ורק אז גיליתי שאכן נשקפה סכנה לחייו. מבחינה גופנית, דביר השתקם. הוא כבר רץ ועושה ספורט והוא מתכנן להתגייס לקרבי".

תאפשרו לו?

"בהחלט. קודם כול, זה נס שהוא יכול להתגייס לקרבי מבחינת הפרופיל שלאחר הפציעה. חוץ מזה, אנחנו ההוכחה שה' קובע הכול. אפשר לצאת לטיול וחלילה להירצח, ואפשר לחזור מהקרב בריא ושלם. הוא רוצה שירות משמעותי ואנחנו תומכים בבחירה הזו. עבורנו הוא גיבור גדול".

הברית של דביר התקיימה בערב שבועות. "זה היה התאריך שבו לקחו את המשפחות של סבי וסבתי לאושוויץ. שישים שנה אחר כך זכינו להכניס אותו לברית בארץ ישראל, בשמחה ובראש מורם. לכן הוא נקרא דביר חיים - דיבור של חיים. 13 שנה אחר כך, בדיוק באותו תאריך, התקיימה הברית של בננו אברהם משה. אנחנו חיים בצל השואה, אבל במובן החיובי: סבי וסבתי חינכו אותנו לומר תודה לה' על המדינה, על הצבא. כל ילד שנולד היה עבורם ניצחון על הנאצים. תמיד התפעלתי מיכולת השיקום של שורדי השואה, אבל אחרי שרנה נרצחה זה עוד יותר הדהים אותי: האובדן של ילדה אחת כואב כל כך, ואילו הם איבדו משפחות שלמות! המסר שלהם תמיד היה 'ככה מנצחים', והם החדירו לדם שלנו את הגישה הזו".

את מוצאת נחמה?

"לא קל לי עם המילה נחמה", היא מודה. "היא מורכבת עבורי, כי אין נחמה לדבר כזה. אבל כל עוד אנחנו עושים דברים לעילוי נשמתה ובהשראתה, אז גם היא איתנו. הנשמה שלה נשארת צרורה פה איתנו, בצרור החיים. אני רואה את זה במוחש: רנה ממשיכה להיות פעילה ולהגיע למעגלים רבים. אומנם אנחנו לא יכולים לראות ולחבק אותה, אבל היא פועלת ומשפיעה בזכות כל אחד שלוקח אותה לעשייה. מדהים אותי לראות איך בגילה הצעיר ובפשטות שלה היא הגיעה לעוצמות שהגלים שלהן מכים כל כך חזק וכל כך רחוק. הייתה לה מנהיגות שקטה, והקב"ה דאג שרבים ילמדו ממנה ומהשאיפה שלה לחיים משמעותיים ונכונים".