תסביך הימין החלש

ימינה היא השותפה הכי קרובה לליכוד, אבל נתניהו משאיר אותה לסוף בשיטתיות. את המפלגה שמאזנת אותו מימין הוא מוכן לקבל רק קטנה וחלשה

עמנואל שילה , כ' באייר תש"פ

תסביך הימין החלש-ערוץ 7
נתניהו ושקד
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בשעת כתיבת הטור הזה עוד לא ברור אם ימינה אכן תידחק לאופוזיציה, או שברגע האחרון תמצא בכל זאת את מקומה בקואליציה.

אבל הדברים שייכתבו כאן אינם תלויים בתוצאה הסופית שתיפול לכאן או לכאן. הם מתייחסים לטיב מערכת היחסים הטעונה בין הליכוד לציונות הדתית הפוליטית, וליחסים האישיים העכורים שבין נתניהו לראשי ימינה - בעיקר בנט ושקד.

תחילה יש לומר בבירור: אם בסופו של דבר ימינה תישאר מחוץ לקואליציה, זה יקרה בעיקר משום שנתניהו לא רצה אותה בממשלה. או שרצה אותה רק אם תהיה מושפלת, מוחלשת וקצוצת כנפיים. הדרישה של ימינה לקבל תפקידים ביצועיים עם יכולת השפעה היא מוצדקת לחלוטין.

לא רק משום שכך צריך לנהוג בשותפה נאמנה שהלכה עם גוש הימין בראשות נתניהו לאורך שלוש מערכות בחירות. לא רק משום שכל השותפות הקואליציוניות האחרות קיבלו הרבה יותר מכוחן, או לפחות שמרו על כוחן. הדרישה מוצדקת בעיקר משום שאם בנט, שקד, סמוטריץ' וחבריהם יישארו דלי השפעה, התוצאה תהיה חולשה של המרכיב האידיאולוגי הימני בדרכה ובתפקודה של הממשלה. בלי ימינה בקואליציה, זו תהיה ממשלה שנוטה שמאלה.

בממשלתו החדשה של נתניהו יזכו עשרים ח"כים מהשמאל־מרכז לכוח מיניסטריאלי ופרלמנטרי שקול לזה של 59 ח"כים מהמחנה הלאומי־דתי. השוויון הזה מקומם ולא מוצדק. את הרוטציה בראשות הממשלה ואת השוויון במספר השרים בממשלה עוד אפשר לתרץ בחוסר ברירה - בלי זה גנץ וחבריו לא היו מסכימים לבוא לממשלה. אבל קשה להבין מדוע בנוסף לכך היה צריך להעניק לכחול לבן גם את תיק החוץ וגם את תיק הביטחון - שניים מבין שלושת התיקים הנחשבים לבכירים ביותר.

לא ברור גם מדוע נכנע נתניהו לדרישה למנות את אבי ניסנקורן לשר המשפטים, תפקיד שבימי השרים שקד ואוחנה הפך למרכזי מאוד במאבק על דמותה של מערכת המשפט, שמתאמצת ללא לאות לדחוף את ישראל לכיוון החילוני־שמאלני. לנדיבות היתרה בחלוקת התיקים לאנשיו של גנץ צפוי להיות מחיר אידיאולוגי כבד בתחומים חשובים הנתונים לסמכותם של שרי הביטחון, החוץ, המשפטים, התרבות והתקשורת. כדי לאזן את ההטיה הזאת שמאלה, יש להבטיח לכל הפחות שתפקידי מפתח אחרים יופקדו בידי פוליטיקאים מהמחנה הלאומי שהם גם בעלי הכרה אידיאולוגית חדה וברורה וגם בעלי יכולת ביצוע מוכחת. אנשי ימינה לא מחפשים תפקידים מכובדים, הם מחפשים יכולת השפעה.

את המחלוקת על התיקים בין הליכוד לימינה היה ניתן לפתור די בקלות. למשל לתת לבנט את תיק הבריאות שבו הוא מעוניין, להשאיר את סמוטריץ' במשרד התחבורה, ולמנות את הרב פרץ לסגן שר עם סמכויות ביצוע במשרד רלוונטי, למשל משרד הביטחון. לאיילת שקד אפשר לתת להביא לידי ביטוי את ניסיונה המוצלח בתחום המשפט בתפקיד יושבת ראש הוועדה לחוקה, חוק ומשפט.

אבל במקום לגלות מעט נדיבות שתסיר מכשולים מדרכם של בנט ושותפיו אל הממשלה, נתניהו נהג הפוך. את תיק הבריאות, שבנט גילה בו עניין בעקבות מעורבותו הנמרצת כשר הביטחון במאבק נגד הקורונה, נתניהו החליט לייעד דווקא ליולי אדלשטיין. אדלשטיין לא גילה עד כה עניין מיוחד בתיק הבריאות, ויוכל לבוא על סיפוקו באותה מידה אם ימונה למשל לשר החינוך.

לפני קרוב לשנה נתניהו סירב להעביר לסמוטריץ' את תיק המשפטים ואילץ אותו להסתפק בתיק התחבורה, שמעולם לא נחשב לתיק בכיר או נחשק במיוחד. אבל אחרי שסמוטריץ' המוכשר השקיע בתיק הזה את המרץ והיצירתיות שלו, הצליח לקדם פרויקטים רבים לטובת אזרחי ישראל וזכה לקרדיט רב על כך, נתניהו מנסה לגרום לו להסתפק בתיק חסר כל השפעה ואפשרויות פעולה. כשכל זה מצטרף לעובדה שנתניהו לא תיאם את מהלכיו מאז הבחירות עם ימינה כפי שתיאם אותם עם שותפיו האחרים, ואף השאיר אותה אחרונה בתור במשא ומתן הקואליציוני, הרושם המצטבר הוא שנתניהו דוחף את ימינה לאופוזיציה.

מדוע נתניהו נוהג כך באנשי ימינה? חלק מהתשובה נוגע לתחום הבין־אישי. לנתניהו יש סכסוך ישן עם בנט ושקד מימי שירותם בלשכתו לפני למעלה מעשור. נתניהו מנע מהשניים למצוא את מקומם בליכוד, וגם במשא ומתן הקואליציוני הוא באופן עקבי משאיר אותם לסוף התור ומשתדל לתת להם כמה שפחות. בבחירות 2013 השותף הטבעי בנט נאלץ לחבור לברית עם יאיר לפיד כדי לאלץ את נתניהו לא להשאירו מחוץ לקואליציה.

בבחירות 2015 הצליחו בנט ושקד לקבל מידי נתניהו את תיקי החינוך והמשפטים רק ברגע האחרון ותחת אילוץ של חוסר ברירה. ליברמן קיבל מידי נתניהו את תיק הביטחון כשעמד בראש מפלגה של חמישה מנדטים בלבד. אבל לאחר שליברמן עזב את הממשלה בטריקת דלת, נתניהו סירב להעביר את התיק לבנט, למרות שהיו לו אז שמונה מנדטים. לעומת זאת, כשנתניהו חשש שבנט יחבור לגנץ לאחר סיבוב הבחירות השני ביניהם, הוא נתן לו את תיק הביטחון אף שלבנט ולימין החדש היו שלושה מנדטים בלבד. העיקרון ברור: נתניהו נותן לבנט ושקד רק את מה שהוא נאלץ לתת להם. ככל שהדברים תלויים ברצונו הטוב, הם יזכו להתעלמות או לכל היותר להצעות משפילות.

גם אם פרטי הסכסוך האישי ההיסטורי בין השניים לנתניהו אינם ברורים עד הסוף, האחריות להתמשכותו מוטלת קודם כול על נתניהו. ראשית, משום שבנט ושקד נוהגים כלפיו לאורך כל הדרך בענייניות, בכבוד ובאיפוק ומשתדלים למתוח קו על סכסוכי עבר, ונתניהו אינו נוהג בדרך דומה. שנית, משום שמראש הממשלה מצופה יותר לנהוג כמבוגר האחראי. ולבסוף, משום שנתניהו הוא מסתכסך אישי סדרתי שדרכו רצופה באנשים שהיו מקורביו ועוזריו והוא הצליח איכשהו להגיע איתם ליריבות אישית מרה. רשימה חלקית: אביגדור ליברמן, בוגי יעלון, יועז הנדל, צבי האוזר, רובי ריבלין, גדעון סער, בנט ושקד.

נוסף על הנושא האישי, יש משהו עמוק יותר שפוגע ביחסי נתניהו עם הציונות הדתית. בין הליכוד לימינה על פלגיה השונים יש תחרות אלקטוראלית על קהל יעד דתי ומסורתי, ובעיקר יש ביניהם מתיחות אידיאולוגית. לנתניהו לא קשה לשאת את מי שעוקפים אותו משמאל, אבל הוא מתקשה לחיות בשלום עם מי שמאתגרים אותו מימין. את החרפות והגידופים משמאל הוא מוכן לספוג, אבל מול ביקורת שעוקפת אותו מימין הוא לא נשאר שווה נפש.

נראה שיש לו צורך להוכיח לציונות הדתית שהוא לא פחות ימני ממנה. מצד אחד הוא מעריך את אנשי הציונות הדתית, שתמיד תופסים חלק בולט מאוד בקרב היועצים הקרובים שמקיפים אותו. מצד שני, יש לו צורך לא ברור לזלזל בציונות הדתית הפוליטית ולהמעיט בערכה. לאחרונה הוא נוהג לצטט דברים שאמר לו אביו, פרופ' בנציון נתניהו, על הציונות הדתית: "הציבור הדתי־לאומי יש לו לב ענק ואמונה ענקית, אבל הוא לא תמיד מבין בפוליטיקה". הגישה המתנשאת והפטרונית הזאת מגיעה לכדי כך שנתניהו השבוע מנסה לקבוע עבור מצביעי ימינה אילו תיקים חשובים להם, מעל לראשם של הנציגים שבחרו.

בין הליכוד ונתניהו לציונות הדתית היו צריכים לשרור יחסים הרבה יותר קרובים, של שיתוף פעולה ידידותי ויצירתי. המושג "שותפים טבעיים" צריך לחול קודם כול על הציונות הדתית, שלה ולליכוד יש מכנה משותף רחב של ערכי מסורת, לאום וציונות. לא במקרה נחתם ביניהם ברוב מערכות הבחירות הסכם עודפים.

נתניהו יכול לשים מאחוריו סכסוכים אישיים וחשש פרנואידי מתחרות ולקדם שיתוף פעולה מתוך אחווה ורעות. מאידך, הוא יכול גם להמשיך להתבוסס בקטנוניות, בקנאה ובתחרות ולדחוף את שותפיו הטבעיים למצב נפשי ופוליטי של יריבות מרה. מה בחר לעשות? בשעת כתיבת הטור הדברים עוד לא נחתכו, אבל ככל הנראה נדע זאת כולנו בעוד זמן קצר.