קשר לא מחייב

המשבר האמיתי הוא בתוך רסיסי ימינה ולא מול ראש הממשלה. דווקא האופוזיציה יכולה להיות הזדמנות לפתור את פיצול האישיות הפוליטי

יאיר שרקי , כ' באייר תש"פ | עודכן: 16:16

קשר לא מחייב-ערוץ 7
יאיר שרקי
צילום: יח"צ

השבעת הממשלה החדשה שמה קץ למשבר הפוליטי הארוך בתולדות המדינה, אך אינה פותרת את הכאוס הפוליטי והזהותי בין רסיסי מפלגות הציונות הדתית.

גם אם ברגע האחרון או בחודשים שאחריו, חלק מחברי ימינה או כל השישה - שאיש מהם לא ידע יום אחד באופוזיציה - ימצאו את דרכם לממשלת נתניהו, הקרע שבו יצטרכו לטפל הוא לא זה שבין נתניהו לנבחרים הסרוגים, אלא זה שבינם לבין עצמם.

דרכו של נתניהו לממשלתו החמישית הייתה על גשר ארוך וצר מאוד. גשר שרוצף בבלוק הימין. 60 מנדטים התכווצו ל־55 ואחר כך התרחבו ל־58 - תמיד מתחת לרף ה־61 שמאפשר ממשלה הומוגנית של הבלוק, שבה כולם תלויים זה בזה אבל לא באף גורם אחר.

בנט ושקד ואפילו סמוטריץ' הואשמו לאורך הדרך שהם הלבנה החלשה, שנתניהו חיזק בבהלה באמצעות תיק הביטחון. במבחן התוצאה הם גילו נאמנות לו, לחקיקה שדרש, לכל מהלך פוליטי שביקש, ואפילו למכתבי הנאמנות שחודשו מדי כמה שבועות, שעליהן חתמו כל ראשי מפלגות הבלוק מלבד נתניהו עצמו.

הבחירה להשאיר אותם לסוף ולהציע פירורים מעליבים היא מעשה פוליטי מכוער, שמטריד גם את השותפות החרדיות בבלוק. אבל אין סיבה להיות מופתעים. לטוב ולרע, זו הייתה התנהלותו הפוליטית של נתניהו לאורך השנים, בפרט מול בנט ושקד. השניים תמכו בו לא מתוך אהבה, אלא כי קהל הבוחרים שלהם לא השאיר להם ברירה. כשנתניהו נזקק לכוחם הפוליטי הוא מינה אותם לתפקידים בכירים, אבל ברגע שהתאפשר לו הוא פיטר אותם.

החשדנות והעוינות האישיות של נתניהו כלפי השניים הפכו השבוע לעימות עם המנגנון הפוליטי המרכזי של המגזר. נתניהו מתעב את בנט, אבל זקוק לציונות הדתית. מעריך סרוגים במינויים קרובים, אבל מזלזל בהתנהלות הסקטוריאלית.

את ליצמן ודרעי הוא אכן מעריך ומחבב יותר, אולי מפני שאינם מתחרים איתו על אותו קהל, אבל גם ביחסים עם החרדים, השיקול המרכזי הוא תועלתי. הברית עם ש"ס ויהדות התורה אסטרטגית ונוחה יותר, אבל כשנדחק להפר אותה ולהקים ממשלה עם בנט ולפיד, הוא לא מצמץ. נתניהו מפחד מהם ומכוחם, מהשרירותיות של רבניהם ומחוסר היכולת להפעיל לחץ באמצעות פנייה ישירה אל בוחריהם. לטוב ולרע, הציונות הדתית אינה קהל שבוי, ובניגוד לרבנים החרדים, את הרב דרוקמן נתניהו משיג בטלפון האישי בחיוג מקוצר.

״במפלגת ימינה דורשים ארבעה תפקידים בכירים שאין להם אף קשר לציונות הדתית״, נכתב בהודעת הליכוד אחרי שבנט דחה את הצעת הליכוד לתיקי החינוך וירושלים ומורשת, ודרש את תיקי הבריאות, התחבורה, ועדת החוקה וסגן שר האחראי על השירות הלאומי והחטיבה להתיישבות. בליכוד התחרטו על הניסוח וגם על שיחת הטלפון המניפולטיבית לרב דרוקמן, שבה התחייבו דרעי ונתניהו כי חלקה של הציונות הדתית בוועדה למינוי דיינים יישמר, ולאחריה מיהרו להוציא הודעה מאחורי גבו של בנט, כאילו זה הנושא שניצב בלב המחלוקת. ועדיין, העימות של נתניהו אינו עם הציונות הדתית, שהיא רחבה ומורכבת הרבה יותר מהזרמים שמיוצגים בימינה, אלא עם נבחריה.

סביב שולחן ממשלתו של נתניהו יֵשבו שלושה ח"כים סרוגים מטעם הליכוד: יולי אדלשטיין, זאב אלקין וציפי חוטובלי, שבשנה האחרונה הפכה לשרה הדתית הראשונה. גם מטעם כחול לבן יהיה ייצוג ציוני־דתי בראשות חילי טרופר, וגם אורית פרקש־הכהן, מיכאל ביטון ויועז הנדל שגדלו בציונות הדתית וחיים על הרצף הרחב שלה.

בשנה האחרונה התברר כי רוב בוחרי הציונות הדתית כבר לא מצביעים למפלגת המגזר. ששת המנדטים של ימינה הם פחות ממחצית קולות המצביעים הדתיים־לאומיים, שהתפזרו על פני כל המפלגות. אין ספק שהמפלגה היא הכוח הפוליטי הדואג לצרכים הסקטוריאליים, לתקציבים ולמוסדות, ולכן ראוי שנתניהו, שידע להיעזר באגפיה השונים של הציונות הדתית ולהישען עליהם לאורך הדרך, יימנע מפגיעה חריפה באותו מנגנון. אבל מרבית הציבור הדתי כנראה כבר לא חפץ להיות במקום הסקטוריאלי. באותה נשימה שבה קוראים יורשיה של המפד״ל לנתניהו להפסיק להתנשא על הציונות הדתית, גם הם יכולים להפסיק לקחת עליה בעלות.

מבחן הריבונות

הפוליטיקה הציונית־דתית היטלטלה בשנה האחרונה מעלה ומטה ובעיקר לצדדים. זו הייתה טרגדיה בשלוש מערכות. פעם בשני ראשים ופעמיים בראש אחד. בין התרסקות אל מתחת לאחוז החסימה ועד ללשכת שר הביטחון במרומי הקומה הארבע־עשרה בקריה, ניסיון אחד עם בן גביר ושני ניסיונות בלעדיו, ותמיד אוסף של שברי מפלגות שנשארו מפוצלות סביב שולחן הממשלה, אבל יהיו סיעה מאוחדת באופוזיציה.

ימינה היא סיעה של 6 מנדטים עם 4 ראשים, שמורכבת מ־3 מפלגות ומובילה 2 אג'נדות מנוגדות:

טראומת הפיצול הפוליטי מהמערכה הראשונה כפתה על הצדדים ריצה משותפת, אבל הנציחה את פיצול האישיות בין הפלג החרד״לי, שבמוצהר מעדיף להוביל מפלגה סקטוריאלית שתדאג לישיבות, למוסדות ולסוגיות דת, ובין האגף הליברלי יותר, ששואף להתמודד על הנהגת המדינה. כדי ללבן את הסוגיה הזאת, אופוזיציה היא לא בהכרח דבר רע. הבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש צריכות להחליט האם הן גוף פוליטי אחד לטווח הארוך, ומה ההצדקה לקיום מנגנונים פוליטיים נפרדים. בנט ושקד צריכים להודיע האם בכל מקרה יישארו במפלגה הסרוגה, או שינסו שוב לחבור לליכוד אחרי עידן נתניהו.

הממשלה החדשה לא תקדם מהפכות מיוחדות. היא תהיה ממשלת שיתוק וקיפאון, שתעסוק בשיקום נזקי הקורונה. תקציבים מיותרים ממילא לא יהיו, והקיצוצים הגדולים עוד לפנינו. ריבוי חבריה יביא למיעוט פעילות, מפני שאלו יקזזו את אלו, וממילא גם הרפורמות הכלכליות והמשפטיות המתבקשות לא יקודמו, בגלל המחלוקת עליהן.

הסוגיה הדרמטית היחידה שעל הפרק היא החלת הריבונות, ובהיבט הזה, דווקא ימינה באופוזיציה כגורם עוקץ, מדרבן ודוחק תהיה יעילה פי כמה מאשר כשותפה זוטרה בתוך הממשלה. נתניהו יעשה הכול כדי להימנע ממבוכות אופוזיציוניות מימין, שאליהן יצטרפו גם ליברמן והמאוכזבים בליכוד שנותרו ללא מינוי נחשק. אם הסיפוח יתמהמה או יצומק, הביקורת של בנט, שקד וסמוטריץ' תהיה חדה ומהדהדת יותר מבחוץ, ולא מנומסת ומאופקת מבפנים. במהלך כזה יש סיכוי לבנות את המפלגה כאלטרנטיבה ואולי גם להשיב חלק מבוחריה. אבל אם הסיפוח יתקיים כמובטח, בהיקף ובתאריך המיועדים, המשמעות תהיה דעיכה באופוזיציה לא רלוונטית. ספק אם מפלגה שבה יש יותר גנרלים מחיילים מסוגלת לזה.