כשהייתי בכיתה י"א אחד החברים שלי לקח אותי לכולל של אברכים חרדים לקראת הבגרות בגמרא הקרבה. אני והגמרא לא היינו החברים הכי טובים ולא הבנו אחד את השני. והוא אמר לי "אל תדאג – תגיע ותראה איזה שונה זה בחברותא". אני זרמתי איתו, בכל זאת בגרות בגמרא ואם יש אפשרות למורה פרטי חינם, למה לא?
הגענו לכולל, אברך חרדי מתוק עם זקן מקבל אותנו בסבר פנים יפות, יושבים ביחד איתו ומתחילים את סוגיית "אלו מציאות". כעבור שעה בערך, יצאתי משם שונה לחלוטין. הרגשתי פרפרים מטורפים בבטן, פעם ראשונה שהרגשתי את המתיקות של התורה והרגשתי שיש כאן עומק חדש שלא הכרתי.
לאותו מקום הגעתי הרבה פעמים, ולאט לאט – מידי פעם בין לימודי הגמרא עם אחד האברכים שם, עלו שיחות וויכוחים על התנועה הציונית, צניעות ושילוב ראוי במגזר הדתי לאומי, דתלשיו"ת ועוד סוגיות מעניינות. אני ילד בין 15, מתווכח עם אברכים חרדים בני 45, ומשום מה, גם אחרי כמה שנים, כששכנעו אותי ללכת לעשות שבוע ישיבה בישיבה לחוזרים בתשובה חרדית, ועשו לי סיבוב ברחבי ירושלים בין רבנים, שניסו לשכנע אותי, שהקמת המדינה - היא לא אתחלתא דגאולה, והיא הגאולה השלילית שעליה צחק רבי עקיבא ועוד דוג' מוכרות שאפשר למצוא בספרים שונים ומגוונים שעוסקים בנושא.
הם ניסו לשנות לי את התפיסה - אבל אני, נער, מדריך בבני עקיבא - לא השתכנע. אין ספק שאהבת התורה במגזר החרדי ושאיפה להיות גדולי דור – קסמו לי, אבל בשאר הנושאים – הרגשתי שיש ממש סוג של שיח רדוד וטענות חלשות בענייני דת ומדינה שאין לי מושג איך הם מספקות את אותם אברכים בני 45. ובסוף, אחרי חיפוש חזרתי חזרה לערכים שהמגזר הדתי לאומי הציג.
לא יודע, משהו קסם לי גם באידיאולוגיה והעומק שהמגזר הדתי לאומי מציג. ערכי חלוציות ואהבת הארץ. תורה עמוקה ורחבה ושונה לגמרי מהתורה שהציג לי בזמנו המגזר החרדי, תורת שמתאימה לדור של גאולה. תודעת של שליחות ורצון לפעול עמ"י והעולם כולו. סוג מסוים של מוסר נקי משולב עם ביקורת עצמית – שהמגזר ניחן בו.
לא היו במגזר הדתי לאומי צדיקים / גדולי דור במגזר. בעבר תהיתי למה אין – היום אני מבין שזה סוג מסוים של צניעות ותפיסה על היחס בין התלמיד לרבו והאם צריך מורה דרך אחד לחיים. ואין ספק שאין דרך אחת מוגדרת בציונות הדתית, אנשים בוחרים לעצמם את הרבנים ואת הדרך שמתאימה להם ולאישיות שלהם. אפשר לחלוק על זה, אבל אין ספק שזה נותן בגרות לאדם ואחריות על בחירת דרכו.
אבל נקודה אחת, חרזה – את כל החוויות שהיו לי במגזר הדתי לאומי, תמיד אבל תמיד הרגיש לי שהיה רצון עז למגזר הזה. רצון להיות אהוב. הפחד מלהיות שונה, מלא להוות דוגמא אישית, להתוות דרך כשיש מגזרים אחרים שחולקים עליה ולא רואים בה ערך – פשוט הביא את המגזר לסוג מסוים של חוסר אמונה בדרך וגם לריבים וחוסר אהבה בין אנשי בעלי תפיסות שונות במגזר. כמובן שכל איש תפיסה רצה להראות את יופיו למגזר שהוא ראה בו ערך. להראות לאנשי המגזר בעל הערך שהנה הציונות הדתית בתפיסתי העמיקה, ביררה ושדרגה את הדרך שבה אתם חיים. אז תגידו לנו שאנחנו יפים ושאנחנו מקדשים שם שמיים.
בהתבוננות פשוטה שלי, היה נראה לי שאצל החרד"לים חשוב להראות שהתורה של הציונות הדתית, היא לא פחות הדוקה וגדולה מאשר הציבור החרדי, הן בעומק של הלימוד והן בכמות לומדי התורה. המגזר החרדי אל תגידו לנו שאנחנו לא יודעים תורה – לנו יש תורה עמוקה של מורנו הרב קוק, תראו לאיזה עומק ולאיזה מקום תורני ואדוק הגענו. אצל הליברלים – היה חשוב להראות לאנשי ההגות והעשייה במגזר החילוני, שהנה תראו – אנחנו יודעים לקחת את הערכים שהמגזר שלכם חיי ופעל לפיהם. אנחנו לומדים אותם וקוראים את השיטות והתפיסות שלכם, אבל אנחנו מצליחים מתוך התורה לשדרג ולהעמיק את המורכבות בעולם ההגות, ההלכה, האקדמיה והתעסוקה. אל תגידו לנו שאנחנו לא יודעים להכיל, אל תגידו לנו שאנחנו רדודים. אצל אנשי הצבא והרצון להנהגה, היה חשוב להראות – תראו הנה, אנחנו מגיעים רחוק, אנחנו פועלים ועובדים למען עמ"י, אנחנו מצטיינים. אנחנו לא סתם מפקדים, אלא מפקדים מתוך אמונה, מתוך הרעיון של הקמת 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. אל תגידו לנו שאנחנו לא יכולים להיות מובילים בפיקוד ובהנהגה מתוך התורה, אהבת ארץ ישראל ועם ישראל.
ועוד לא הספקתי לגעת בעוד תפיסות מגוונות שיש לנו: חסידים, אנשי יישוב הארץ, אנשי המקדש (בלי להכנס לדיון אם מותר או לא) ועוד קהלים שכנראה שכחתי לציין.
כל אחד מייצג ערך נהדר, שאין ספק שהוא משלים את המארג השלם שהציבור הדתי לאומי מביא לעולם. אין חד גוניות, דרך אחת – אלא האדם בוחר לעצמו את דרכו בתוך כל המגוון הזה. גאוות היחידה שאמורה להיות, צריכה לבוא ממקום – שתראו באיזה ערכים אנחנו גדלים? תראו איזה נוער גדל לנו? שלושת הנערים, רינה שנרב, דביר שורק ונערים רבים – שפתאום נחשף הטוב והערכי שיש בתוך המגזר – רק כאשר הם קורבנות טרור. מבלי להסתכל על היופי שיש היום.
אני בתפקיד שלי בארגון – מבקר כמעט בכל הישיבות והמכינות של המגזר הדתי לאומי – כל מקום מייצג נופך אחר בעיסוק ובתפיסה שלו על עולם המדיה ובכלל מיוחד לראות תלמידים שרואים את העולם אחרת בכל מקום. אני מרגיש, איזה באסה שכל ישיבה נשארת בשטייטל שלה ואין דיון רחב בנושא. כמה כיף זה היה לברר ייחודיות ולשמוע את האחרים. כי אין ספק שכל דעה כאן היא חשובה לשיח הפורה.
אחדות, לא מתוך טשטוש הבדלים – אלא מתוך הבנה שתורת ישראל, עמ"י וארץ ישראל – לנגד עיני כולנו. להבין שיש ביננו מחלוקות – וצריך להעלות אותם לדיון, נשמע את מגוון הדעות, נאפשר העמקה של העם בדרך שאנחנו חלק ממנו, ואולי בדעתי הקטנה, במחלוקות הבוערות של ההנהגה כמו דת ומדינה, גיוס נשים לצה"ל או במחלוקות התורניות המוכרות של מאיזה מבט אנחנו לומדים תורה ותנ"ך או האם לשלב תורה עם אקדמיה – כל דעה תציג את התפיסה וההבדלים שלה, ובסוף, כל אחד יחליט לאיזה תורה ודרך הוא מתחבר וחי. יש נושאים שאנחנו חלוקים עליהם, אבל השורש חשוב לכולנו. ואז, איננו פוסלים את האדם, אלא מקשיבים וחולקים. חולקים מתוך שלום.
למה שנער ירצה להישאר במגזר שלא גאה בעצמו? מגזר שכל הזמן מחפש שיאהבו אותו? שהתרבות של המגזר נראית רדודה ויבשה לעומת שאר המגזרים? מגזר שהתורה נראית חלשה ולא משמעותית לעומת מגזרים דתיים אחרים?
אם אנחנו כל כך מאמינים בדרכנו, מה אכפת לנו שלא תמיד המגזרים האחרים אומרים שאנחנו יפים. אנחנו רואים שאנחנו יפים בכלל? אם נראה את השוני באהבה, נאמין בערכים שאנחנו חיים לפיהם, מתוך המוסר והטוב שמנהיג חיינו – אנחנו בסוף נמשוך אלינו אנשים. למה שאנשים ירצו לחיות לפי הערכים והאידיאלים שהציבור הדתי לאומי מאמין בהם, כשיש סכסוכים פנימיים, עסקנות, חוסר הקשבה בעולם התורה והכלה של דעות אחרות במגזר עצמו. במקום להקשיב, אנחנו מאשימים את האחר בפגיעה במגזר. במקום הכלה ושמחה במורכבות שיש לכל אחד שחי לפי הערכים של המגזר שלנו – אנחנו מסתכלים על שדות זרים.
ב"ה – אחרי הטלטלות הפוליטיות שהיו לאחרונה המגזר מתחיל לגלות את עצמו מחדש, וצצים פרויקטים נהדרים כמו דורשי ירושלים, כוחנו באחדותנו, החוברת החדשה של הרב אלי סדן והמכתב של הרב זלמן ברוך מלמד – ועוד יוזמות חשובות שחותרות לשם. למגזר שיודע לאהוב את הדרך שלו ואת הערכים שהוא מביא לעולם. שיודע להקשיב לא רק - לאנשים שרחוקים ממני, אלא גם אנשים שמאמינים בערכים הדת"ל כמוהו. יכולים להיות בתוכו מחלוקות ופערים – אבל מתוך זה יגיע הטוב שהמגזר הזה נותן לעולם יתברר ויתעמק וימשוך אליו את הנוער ואת שאר המגזרים המיוחדים שיש בעמ"י.
חשוב להגיד, אינני אומר שערכי המגזר הדתי לאומי הם הכי נכונים ואין בלתם מחד ומאידך ברור לי שאני חי ומאמין בערכים הללו שהם בנשמת אפה של המגזר הזה. יש לנו תפקיד חשוב במארג השלם של עמ"י, תורה מיוחדת ואידיאלים שאסור שהם ייעלמו מן העולם, ועלינו להכיר את היחודיות שבנו וכן את היחודיות שבאחרים. לא לטשטש את ההבדלים חס ושלום, אלא להכיר בכך שכל אחד מוסיף לפאזל פן ומקדם את העולם מתוך השלום לשלמות נפלאה, לגאולה, לתורה עמוקה שמתבררת דווקא בארץ ישראל, לאותה אידאה שהייתה בתקופת בית המקדש, אידאת עמ"י. (אפשר להציץ במה כותב הרב קוק בעולת ראי"ה א', עמ' ש"ל)
הכותב הוא בוגר ישיבת עכו ומעלות וכיום מנהל את הפעילות של האגף התורני 'עזים בקדושה' בארגון 'לוקחים אחריות – משנים מציאות ברשת'