מחשבות של רב קהילה על מניין מרפסת

באופן אישי, חוויות מנייני המרפסות/חצר/רחוב הם דבר די חדש בשבילי. "בזכות" המרפסת העורפית שלנו - שבימים כתיקונם מהווה אי קטן של שקט, נוף מהמם (הרי גוש עציון וחברון במזרח ובדרום) ושקיעה (מעל האופק של אשדוד במערב) - לא היה לי "מניין מרפסות", ונאלצתי להתפלל "שבע שבתות תמימות" ביחידות.

לשמחתי כי רבה, בשבועיים האחרונים – מאז הרחבת המגבלה ל-500 מטר (שבינתיים גם היא הוסרה) - העניינים מתחילים להשתחרר קמעא ב"ה ומצאתי את עצמי מצטרף למניין מרפסות/חצרות בפינת הרחובות הסמוכה, ומתוכה עלו בי כמה הרהורים.

שמתי לב שמניין המרפסות מצליח באופן פלאי להכיל בתוכו הרבה דברים שלא מתקיימים בדרך כלל – ואין סיכוי ריאלי שיתקיימו – לא בבית כנסת שלי ולא בשום בית כנסת שאני מכיר.

במה עסקינן?

מניין המרפסות הקבוע הוא מקבץ של אנשים, שכל אחד מהם כשלעצמו מתפלל בנוסח שונה מחברו, במבטא שונה, לבוש קצת אחרת ובימים כתיקונם גם אוחז בהשקפה מאוד שונה.

ויחד עם זאת, המניין מתקיים בשמחה וכולם מצליחים להסתדר וגם להתפשר בכל מיני דברים: החזן אומר תפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה"ל, וכולם – גם חרדים שמעולם לא ביקרו בבית כנסת דתי לאומי – עומדים ומכבדים; קדושת שחרית מתחילה ב"נקדש" אשכנזי ומוסף ב"כתר" ספרדי; ביום העצמאות המניין התקיים ביחד וכל אחד השתלב בסדר ההלל, ההודאה והתפילה לפי מיטב הבנתו והרגשתו.

במקום המחיצה הרגילה של בית הכנסת, בכמעט כל המרפסות עמדו הנשים והבנות והצטרפו גם הן לתפילה המשפחתית/ציבורית בבחינת "זה עומד בזווית זו – ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו – ומתפללת".

את ברכת הכהנים אמר כל כהן במרפסת שלו, כשחצי מהאנשים בכלל לא מצליחים לפנות לכיוון, ובעל הקורא שאצלו ספר התורה "קיבל" את כל העליות (שבע פעמים!), ואף "פינק" את עצמו בהגבהה, גלילה והפטרה. ונס גלוי ממש: בפעמים שהוא לא כל כך הצליח לדקדק בטעמים או בקריאה (הוא צריך להכין את הקריאה כל שבת...), אף אחד לא ראה צורך לתקן. וכל זה נעשה יחד בשיתוף פעולה.

מישהו מדמיין דברים כאלה קורים בבית כנסת? מישהו היה עובר לסדר היום? איך קרה פתאום הקסם הזה?

התשובה לדעתי היא פשוטה מאוד: כשאין ברירה – מסתדרים עם מה שיש, ועושים את זה בשמחה.
אבל אני חושב שהמשמעות של זה היא הרבה יותר עמוקה: זה אומר בעצם שעד עכשיו התרגלנו להיות מפונקים ולחיות חיי מותרות (של בית כנסת).

להתפלל בבית כנסת שיש בו את הנוסח שלי בדיוק, את המנגינות שאני אוהב, כשכולם שם נראים וחושבים בדיוק כמוני ושולחים את הילדים בדיוק לאותו בית ספר – זה מותרות.

הזכות לשמוע כל שבוע קריאה בתורה בדקדוק של כל טעם ודגש, עם גבאי מיומן שמחלק עליות לכל דכפין – זה גם מותרות.

כשנוצר דוחק או אילוץ - אז מסתפקים במה שיש, ולאף אחד אין את הפריבילגיה להיות בררן. בשעת חירום מוותרים על כל מה שאפשר ושומרים רק על הדברים שהכי קריטיים וחשובים. זה קשה, זה לא אידיאלי, אבל זה עוזר לנו לאמץ את מה שבאמת חשוב ובסיסי ולא להתעכב על "דקדוקי עניות" שבימים כתיקונם הם מאוד נוחים, אבל לפעמים גורמים גם נזק ולא רק תועלת, מרחקים יותר מאשר מקרבים.
בהקשר הזה הקורונה מכניסה אותנו קצת לפרופורציות.

ברור לי שגם כשתלך הקורונה הזאת (במהרה בימינו), בתי הכנסת והחיים יחזרו למסלולם הרגיל פחות או יותר. אבל חשוב שנזכור את התקופה זו. חשוב שנזכור מה באמת מאחד אותנו, את זה שלא נורא אם אנחנו קצת שונים - זה לא באמת חשוב, אנחנו יכולים להתסדר יחד יופי.

מדי פעם ניכנס לבית כנסת שלא דומה לנו, מעכשיו (וגם להבא) ניצור קשרים חברתיים גם עם אנשים שהם לא בדיוק כמונו.

האתגר האמיתי הוא להרגיש את זה גם כשהאילוץ ייעלם, או לפחות להפנים את העיקרון של התמקדות בעיקר ולא בטפל גם כשזה אפשרי ולא רק כשחייבים.

מניין המרפסות נותן לנו מבט על מה באמת חשוב בחיים, במה באמת חשוב להשקיע, מה עיקר ומה טפל. האתגר הוא לדעת לוותר, להתפשר, להתחבר, להקל ולכבד לא בגלל שאנחנו חייבים (כמו עכשיו) אלא כי אנחנו רוצים, כי אנחנו מפנימים ויודעים שזה מה שנכון.

הרב מנחם קופרמן הוא רב קהילת "אהבת ציון" רמת בית שמש, מוסמך לדיינות ויו"ר "כדת וכדין"