פרשת "בהר" עוסקת במצוות חשובות שתלויות בארץ. כמו למשל שמיטה, יובל, שחרור עבדים, ועוד.
כידוע רוב המצוות המוזכרות כאן, אינן בנות יישום היום, כי תנאי קיומן אינם קיימים בימינו. אבל הרעיונות החברתיים והערכים שיש במצוות אלו ממשיכים להיות רלוונטיים גם היום, ואולי היום יותר מבעבר, בגלל התרבות האינדיווידואליות, שפושה בכל שכבות החברה.
אחת מהן, היא מצוות "תשובו איש אל אחוזתו". היינו, שבשנת היובל יש מצווה להחזיר את האדמות לבעליהן, כאשר בגדול המצב ההלכתי-משפטי של הקרקע לא משנה (בין אם הקרקע שכורה, חכורה או משועבדת). מה הרעיון שקרקע שנמכרה בהסכמה, ברצון, בחוזה, חוזרת לבעליה הקודמים? קובעת התורה: "תשובו איש אל אחוזתו".
בפסוק תמציתי זה מבשרת התורה על רעיון גדול ואומרת שלאדמה יש אדון נצחי אחד בלבד, והוא אדון הארץ והיקום: הקדוש ברוך הוא, כפי שכתוב "כי לי הארץ". התורה מבהירה שאין דבר כזה שאתה האדם תהיה אדון על החומר שממנו נוצרת. אדם הראשון נוצר מן האדמה, וכל בני האדם בעקבותיו, זהו חומר היצירה של האדם, ולכן לא ייתכן שהנוצר יקום על יסוד יצירתו.
האדם הוא האדון הקנייני, הממוני, המשפטי על הקרקע, אבל לא האדון הערכי והמוסרי. בימי חייך על האדמה אתה האדם נמצא חי וקיים על הקרקע, אבל אחרי 120 יודעים מי נמצא במקום המדויק, כפי שאומרת המשנה "דע מאין באת, ולאן אתה הולך".
מצד אחד, חז"ל לימדונו להשקיע בקרקע, זו השקעה כדאית מאוד מאוד, כמו שמתברר היום. אך מצד שני אתה לא האדון. אין לך בעלות ערכית מוסרית אלא זכות שימוש בלבד וזאת באמצעות אחד מדרכי הקניינים. פרשת בהר מדגישה כי הבעלות על הקרקע היא רק של ה'. קרקע היא "נכסי דלא ניידי" והיא ההשקעה הכי בטוחה והכי יקרה ולכן האדם יכול לחשוב בטעות שהוא קונה אותה. אומרת התורה לא ולא ולא. "כי לי כל הארץ". ואכן מוסר השכל נצחי לכל רגע בחייו של האדם, ומסייע לקבל פרופורציות נכונות על תפקידנו בעולם שברא הקב"ה.
הכותב הוא רבה של המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום שעל יד נתיבות