נסראללה לא קרא את קלאוזוביץ

לפני 20 שנה, אהוד ברק עשה את מה שאף אחד לא העז לעשות לפניו. הוא היה אמיץ מספיק בשביל לתפוס את הרגליים ולברוח מלבנון

יובל כהן , כ"ג באייר תש"פ

אהוד ברק
אהוד ברק
צילום: קובי ריכטר/TPS

לפני 20 שנה, במאי 2000, אהוד ברק עשה את מה שאף אחד לא העז לעשות לפניו. הוא היה אמיץ מספיק בשביל לתפוס את הרגליים ופשוט לברוח מלבנון.

אז נכון שניתן היום, במרחק הזמן, כשבחסדי ה' אנחנו כבר לא פותחים את הבוקר עם ידיעות על הרוגים ופצועים מהמארב של הלילה או פתיחת הציר של הבוקר, לשבת ולהתפלמס בשאלה האם אפשר היה אחרת. האם ניתן היה לצמצם את הנזק התודעתי של תמונות ההשפלה או למזער את הפגיעה ביכולתה של ישראל לכונן בריתות אסטרטגיות בעתיד. כל אלו הן שאלות פילוסופיות רטרוספקטיביות הפתוחות כעת לכל דכפין, לדון בהן מתוך נוחותה של הכורסה בסלון, בחלוק ובנעלי בית. אחרי הכל, חכמה בדיעבד היא אחת ממידותיו התרומיות של ה"עייצס גיבער" הישראלי הממוצע.

אחת הסיבות העיקריות לכך שעדיין מתנהל דיון לגבי טיב החלטתו של ברק- עשרים שנה מאז יציאתה אל הפועל- היא שאין תשובה החלטית לשאלה האם מדובר היה במהלך "נכון". אם נדייק יותר, ניתן לומר כי כבר מההתחלה היה ברור לכולם שנסיגה מלבנון היא המהלך המתבקש מהבחינה הטקטית. המחלוקת נוגעת בעיקר להשלכותיה האסטרטגיות של הנסיגה.

המציאות היא שנסיגה- כל סוג של נסיגה- מעודדת את האויב.

וכשמדובר בחיזבאללה, הדבר נראה בבירור לעין. כתנועה אשר ביקשה למצב את עצמה, לפחות כלפי חוץ, כמגדלור פאן-איסלאמי (ולאו דווקא שיעי), הצהירה תנועת חיזבאללה מאז ומעולם כי מטרתה היא שחרור ירושלים מידיה של ישראל. הייתה זו הצהרה אידאולוגית בעיקרה, מעין גילוי דעת כללי, כאשר האסטרטגיה בשטח כוונה בעיקר לסילוקה של ישראל מדרום לבנון- מהלך שהגיע לקיצו עם הנסיגה הישראלית במאי 2000.

אלא שעם ההצלחה בא התיאבון, והאידיאולוגיה של אתמול הופכת, אט-אט, לאסטרטגיה של היום ולטקטיקה של מחר.

לא לקח הרבה זמן לאחר הנסיגה כדי שחיזבאללה יאמץ ניגון חדש: כעת הפך סילוקה של ישראל מאזור חוות שבעא (הר דב) לתירוץ התורן לפעילותו ההתקפית של הארגון נגד כוחות צה"ל. לאחר "מלחמת תמוז" בשנת 2006 כבר החלו הצהרותיו של נסראללה- אשר גילה כי לישראל אין מענה של ממש לאיום הרקטי- לסוב בגלוי סביב כיבוש הגליל ושחרור ירושלים. ההיסטוריה של גיוס סוכני חיזבאללה מקרב ערביי ישראל מוכיחה כי לא מדובר בהצהרות בעלמא, אלא כאלו המגובות היטב בהכנות בשטח.

הדוקטרינה הצבאית המערבית- המתבססת עד היום על הנחתו של קלאוזוביץ לפיה האקט המלחמתי הינו רק כלי שרת להגדרת התנאים המקדימים להסכם מדיני- פשוט אינה תקפה במקרה של חיזבאללה. לו היה חיזבאללה נוהג כשחקן מדינתי, הרי שהנסיגה מלבנון הייתה אמורה להביא לייצוב האזור, היות ומהבחינה הצבאית השיג הארגון את מטרתו המוצהרת.

הבעיה היא שנסראללה, כנראה, לא קרא את קלאוזוביץ.

היות וחיזבאללה איננו שחקן מדינתי במלוא מובן המילה (והוא משתדל לשמור על סטטוס עמום זה ככל האפשר), הוא איננו מחוייב לדוקטרינה המכפיפה את המעשה הצבאי למעשה המדיני. מדובר, אמנם, בארגון מחושב הפועל באופן לוגי, אלא שההגדרה ל"רציונליות" מקבלת גוון שונה עם המעבר מדיון בשחקן מדינתי לדיון בשחקן שהינו, אחרי הכל ולפני הכל, ארגון טרור.

לחיזבאללה 13 נציגים בפרלמנט ושני שרים מכהנים (מתוך 20) בממשלת לבנון הנוכחית. בשל היותה שחקן הנתפס כלגיטימי ויציב בפוליטיקה הפנים-לבנונית, קל לעיתים לחוקרים העוסקים בניתוח פעילותה של חיזבאללה לשכוח שמדובר בתנועה אשר סיבת קיומה העיקרית הינה, בראש ובראשונה, השמדת ישראל.

אוריינטציה אידיאולוגית זו היא נשמת אפה של התנועה, והיא שמעניקה לה את המנדט הפוליטי לו היא זוכה בלבנון ומחוצה לה. התפיסה האסטרטגית הנגזרת מאידיאולוגיה זו איננה נושא לפשרות או להבנות. מדובר במשחק סכום אפס: חיזבאללה מעוניין בהשמדת ישראל. זה עד כדי-כך פשוט, וכאן בערך נגמר הפלפול בתורת המשחקים בנוגע ליחסי חיזבאללה-ישראל.

התפיסה לפיה חיזבאללה מצוי במעין "דואט" פעולה-תגובה מתמשך עם ישראל מקורה ברושם מוטעה שנסראללה משתדל לטפח בכל כוחו, רק על מנת שיוכל לשבור את אותו דפוס מוכר בפעם הבודדת שיצא למתקפת פתע רבתי- כזו שתוביל לכיבוש הגליל בידי חיזבאללה.

בכל הנוגע למחקר אודות חיזבאללה, יהיה עדיף להתרכז בעיקר ברמה הטקטית. החיפוש אחר מענה לשאלת ה"למה" צריך לפנות את מקומו- דחוף ככל האפשר- למענה לשאלות "מתי", "איפה", "כמה" ו"איך". על ישראל להתרכז בבניין הכוח באופן שיאפשר לה להגיב ביעילות לכל עימות עתידי מול חיזבאללה- תהא הסיבה לעימות אשר תהיה- מתוך הבנה שחיזבאללה לא מתכוון (וגם איננו יכול) לנתק עצמו ממקור הכוח האידיאולוגי שלו: השאיפה להשמדת ישראל.

הכותב הינו פובליציסט העוסק בחקר הטרור. בעברו התמחה בתכנית המחקר "טרור ולוחמה בעצימות נמוכה" במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי. הדברים נכתבים על דעתו האישית בלבד.