יום ירושלים תשע"ט

לא צריך להיות סוציולוג מחודד, כדי לאתר את סגנון הכיפות בצעדות יום ירושלים. אולם יום ירושלים לא נעצר בסוג הכיפות של ריקוד דגלים

הרב יאיר קרטמן , כ"ו באייר תש"פ

הרב יאיר קרטמן
הרב יאיר קרטמן
צילום: עצמי

יום ירושלים תשע"ט, נשא חה"כ בצלאל סמוטריץ נאום תורני-חזוני, שחסם את דרכו למשרד המשפטים.

נאום 'דוד המלך' של בצלאל סמוטריץ' במרכז הרב, סלל את דרכו, להיות אולי, שר התחבורה הטוב היותר בשנותיה של מדינת ישראל, אבל הסערה הפוליטית שעורר הכתה גלים בציבוריות הישראלית.

התגובה הפוליטית של נתניהו הייתה סוג של סנסור פוליטי, ליכולת הקיבולת הציבורית העכשווית, לחזון התרבותי שעלה מדבריו של חבר הכנסת. דבריו של סמוטריץ' עוררו, לא לחינם, סערה ציבורית. למעשה, החזון הרואה במדינת ישראל, פוטנציאל להיות שלב בדרך להשבת מלכות בן דוד, הוא חזון יורד לשורשי העתיד והעבר הציוני.

ניתן להגיב לחזון זה בארבעה אופנים מרכזיים: בוז וסלידה, אדישות, חשש, ותקווה.

הבוז והסלידה, דוחים את החזון בשניים: מדינת ישראל אינה קשורה ברצף ההיסטורי הגאולי, היא לא הוקמה כשלב לקראת משהו אחר, ומעבר לניתוח ההיסטורי, אין שום רצון לשוב למלכות דוד ושלמה, עולם הערכים של מלכות דוד נחות מעולם הערכים העכשווי, חזון דוד בו גוריון הוא החזון המואר, חזון 'בן דוד' לוקח את המציאות אחורה, לא קדימה.

האדישות, גורסת כי מדינת ישראל היא פרויקט חיובי כשלעצמו, אבל היא אינה קשורה בשום דרך לחזון 'בן דוד', לא כשלב ולא כדרך. החזון הבן דוידי, יבוא במנותק מהמדינה, וודאי לא על גביה. אבל מעבר לכך החזון הבן דוידי לא קשור בפיתוח שלנו ובאחריות שלנו. עמדתו של חה"כ גפני, במובן הזה, היא בהירה בהתנגדות שלו לדברי סמוטריץ', אין לנו לא רצון ולא מחשבה, לקרב את המדינה לחזון בן דוד.

החשש, הוא בבסיסו חיובי לחזון, אולם הוא מתחיל מהעמדה, כי לא כל מה שחושבים אומרים. הצבת החלום הכמוס, עלולה לעורר עלינו את חמת אחינו ולסכן את שיתוף הפעולה החיוני בינינו. הצבת החזון מוקדם מדי, עלולה לפגום ביכולת ההצלחה. אולם, החשש ניזון לעיתים גם מחוסר בהירות ערכית, מה זה אומר מלכות דוד? התרבות הבן דוידית לא נהירה די צרכה.

התקווה, ניזונת מההבנה, כי מדינת ישראל, כבר מראשיתה, התייסדה בנסתר על החזון הבן דוידי. בן דוד שדוחף את התהליך בנסתר, ובן גוריון בנגלה. הפוטנציאל הגאולי של מדינת ישראל, הוא אם כן גדול. היכולת להניע אותה אל העידן הבן דוידי, טמונה בה כבר מראשיתה, והחיוב להניע אותה אל העידן הזה, הוא למעשה מימוש הפוטנציאל שטמון בה.

נאום סמוטריץ' היה נאום תרבותי רוחני, אבל למעשה, הוא נתן פומביות פוליטית לניסוח נועז של יום ירושלים. חג לאומי- בעל פוטנציאל גאולי. לא צריך להיות סוציולוג מחודד, כדי לאתר את סגנון הכיפות בצעדות יום ירושלים. אולם יום ירושלים, באופן שבו הוא הוצג על ידי סמוטריץ', לא נעצר בסוג הכיפות של ריקוד דגלים.

החזון הזה הוא בעל פוטנציאל רחב הרבה יותר. היעד הבן דוידי, הוא חזון שיכול להלהיב אפילו כשהוא מלווה חשש, לא על בסיס של השתייכות חברתית. אופני התגובה לחזון, שסקרנו מקודם, יכולים להיות נחלתם של חובשי כיפה סרוגה ושחורה, בעלי תשובה וחובשי כיפת שמיים. השיוך החברתי לא בהכרח מקביל לסוג ההירתמות לחזון.

יום ירושלים תש"פ הוא הזדמנות מצוינת לרענן את המחשבה ביחס לחזון ולמי שבאמת רתומים אליו...