בין שלל התקדימים המפוקפקים שנרשמו במהלך הקמת ממשלת ישראל ה־35, נזנח השבוע גם המעמד המסורתי של צילום התמונה הרשמית של השרים יחד עם ראש הממשלה ונשיא המדינה.
בבית הנשיא ממתינים להנחיות משרד הבריאות כיצד לקיים את המנהג, שידרוש הפעם התקהלות המונית במיוחד: שלושים ושישה שרים, ראש ממשלה וראש ממשלה חליפי. אבל ייתכן שהדחייה נחוצה גם כדי שהשרים ימחו מעל פניהם את העלבון, התשישות, הגועל והבושה. רבים מאלו שהצליחו לשמור על מעמדם כשרים, בעיקר מאגף הליכוד, נאלצו להתבזות בדרך, להתחנן ולהיאבק על פירורי משרדים לשברי קדנציה.
גם המנוסים שבהם, שעבורם זהו סבב חלוקת התיקים הרביעי, לא זוכרים מעמד כזה: שרים נקראו לבלפור בבהילות כדי להמתין שעות ארוכות בפטיו או ברכב השרד ברחוב, מחוץ למעון הרשמי. חלקם הובהלו באמצע הלילה פעמיים ושלוש כדי לקבל הצעה או הבטחה, שאחרי כמה שעות נלקחה מהם לטובת חלופה משונמכת ומקוצצת.
נתניהו לא הגיע עם תוכנית חלוקה מסודרת. כל דחטף ולחץ ובכה - גבר. במקום הודעות קצרות וענייניות לשרים, הוא ניהל איתם משא ומתן ארוך, כשממילא לא היה לו הרבה מה להציע. שובל המאוכזבים לא התקצר, אבל המרמור מהדרך רק גבר. מאווירת החירום נשארה תחושה מיוזעת של התקהלות אסורה בשוק שנפתח אחרי הקורונה.
באותן שעות בכירי השרים נצפו מתפרקים משאריות כבודם העצמי, ביודעם כי הדמעות והצעקות עכשיו יכריעו את פני הקדנציה כולה. השיחות התקיימו תחת תקנות משרד הבריאות וממרחק בטוח בין ראש הממשלה לשרים המתחלפים. אחד הנוכחים ציין שהמונח "רסס טיפתי" קיבל משמעות מוחשית מול הרוק הניתז בזעם ודמעות האכזבה.
כשמירי רגב, למשל, גילתה שאמיר אוחנה גבר עליה בקרב על תיק ביטחון הפנים, התפתחה סצנה ארוכה וקולנית במעון ראש הממשלה, שכללה צעקות בלשון רבים, המכוונות גם לאוזניה של הגברת נתניהו: ״איך אתם עושים לי את זה?״. גם דמעות ובכי היו שם. חלק מהנוכחים היו המומים מהמחזה, אבל לרגב זה השתלם.
היא יצאה משם עם חבילה נאה: חצי קדנציה בתחבורה והבטחה לחצי קדנציה במשרד החוץ, חברות בקבינט המדיני־ביטחוני, חברות בוועדה למינוי שופטים וגם מרכז ההסברה והטקסים החביב עליה. במקרה אחר כמעט ונאלצו המאבטחים להתערב, כשהטונים בין אחד השרים הממורמרים לבין ראש הממשלה עלו. אבל אצל נתניהו האיומים לא עזרו הפעם. בשיחת טלפון שניהל תוך כדי המרתון, שיתף ראש הממשלה את בן שיחו שמעבר לקו: "כולם פה בוכים״, הוא נאנח, ״יש גם את אלה שמאיימים, אבל הם לא מקבלים כלום".
איחולי הצלחה ומקלות בגלגלים
מבין המאוכזבים והמקופחים, בלטה העובדה ששלושה מנבחרי העשירייה הראשונה של הליכוד נשארו בלי כלום. גדעון סער בגלל עוצמתו, אבי דיכטר בגלל חולשתו, אבל ההפתעה הייתה הדילוג על ניר ברקת. וכאן הדעות חלוקות: בליכוד יש מי שמעריך שנתניהו מזהה את הפופולריות של ברקת - הגם שהוא מתומכיו הבולטים של ראש הממשלה וכבר הודיע שלעולם לא יתמודד נגדו - ולכן מבקש נתניהו להקטין את מי שמופיע בסקרים הפנימיים כמועמד מוביל לראשות המפלגה ביום שאחרי.
אחרים מסבירים שדווקא הנאמנות של ברקת השאירה אותו בלי תיק, כיוון שנתניהו הבין שבכל מקרה לא ימרוד בו וגם לא יחבור למחנה סער. הגרסה הרשמית של ראש הממשלה היא שהקריטריון היה להשאיר סביב שולחן הממשלה את מי שכבר מכהנים כשרים. זה אולי מתכון לשקט מסוים, אבל ניכר ששיקולים כמו כישרון, מעמד ציבורי, העדפות אישיות והתאמה למשרדים נדחקו הצידה.
קריעת משרדי הממשלה והעברת רשויות וגופים מאחד לשני לצרכים פוליטיים רק תסרבל את פעולת הממשלה והשירות לאזרח. גם הרוטציה הצפויה ברבים מהמשרדים בעוד שנה וחצי, לצורכי שדרוג או חילופים עם מקופחים אחרים, לא תיטיב עם ניהול המשרדים. שר שנכנס למשרד גדול ומורכב לומד אותו במשך חודשים. חילופים באמצע הקדנציה לא יאפשרו פעולה ממושכת ומעמיקה ורצף שלטוני נחוץ.
ואפרופו רצף שלטוני - אלו לא חילופי שלטון קלאסיים. רבים מהשרים המכהנים ממשיכים לכהן, אבל רק שניים יישארו באותו משרד שבו תפקדו בממשלה היוצאת: אריה דרעי במשרד הפנים, שגם אם נתניהו היה רוצה לא היה עובר מתפקידו, ויובל שטייניץ שהיה בדרך החוצה, וברגע האחרון נאחז במשרד האנרגיה. גם הוא מקבל אותו מקוצץ, אחרי שהאחריות על תחום המים הועברה לזאב אלקין, שברגע האחרון גבר על אורלי לוי והמשרד לקידום קהילתי, וניצח בתחרות המשרד עם השם הנלעג ביותר: ההשכלה הגבוהה והמים. כל שאר השרים זזים במשחק כיסאות, רובם בחמיצות. במקום להמשיך בפעולות שהחלו הם נזרקים לתחומים חדשים, עם איחולי הצלחה ומקלות בגלגלים.
כשאחד משרי הליכוד ראה כיצד המשרד שעליו חלם נמסר לחברו, הוא לא התאפק ושאל את רעהו איך הצליח לקבל את התיק הנחשק. "זה המשרד שהכי פחות מתאים לי", הייתה התשובה המרירה.
גם השיבוצים ההגיוניים יחסית, התבצעו בצורה עקומה. יולי אדלשטיין, שהועבר מתפקיד יו"ר הכנסת לא בגלל הווטו של גנץ אלא בגלל ההעדפה של נתניהו, נכנס למשרד הבריאות, ופתאום אחרי שבע שנים בתפקיד ממלכתי וטקסי, עליו לנהל משרד ביצועי גדול בעיצומו של משבר. ציפי חוטובלי קיבלה בסוף את תיק ההתיישבות, שנתפר למידותיה עם החטיבה להתיישבות, הגרעינים התורניים והשירות הלאומי. אלא שאותו תיק הובטח גם לצחי הנגבי.
נתניהו מקווה שהשרה הציונית־דתית תיאות לבנות את המשרד, ואחרי שלושה חודשים מכריעים בעניין הסיפוח - לצאת לשליחות דיפלומטית בלונדון כדי לפנות את המקום להנגבי, ואז לשוב לכהן במחצית השנייה של הקדנציה בסבב התיקים הבא. בהתחלה, אגב, הובטח לחוטובלי תיק אחר: משרד ירושלים והמורשת. אחר כך אותו משרד הוצע גם לדודי אמסלם, שמגיע ממועצת העיר בבירה וראה בו את משאת נפשו, ולבסוף נלקח משניהם וניתן לרפי פרץ, שקיבל גם הוא הבטחה מקבילה כדי שיערוק מימינה ויצטרף לממשלה.
לא חגיגיות ולא הדר
אם לוותר לרגע על הציניות, זה היה יכול להיות רגע יפה. אחרי שנה של מאבק, שני היריבים שניהלו מאבק עיקש ומדמם בשלוש מערכות, עם השמצות והתקפות אישיות ונמוכות וגם תיעוב ובוז תהומי, מצליחים לשלב ידיים ולחלוק את השלטון ביניהם. מכל אחד מהצדדים נדרשה הקרבה: גנץ ויתר על כבודו, על עקרון רק־לא־ביבי שאיחד את בוחריו, ועל חלק משותפיו למסע הפוליטי.
נתניהו, אחרי עשור רצוף בשלטון, חתם לראשונה על מועד מוגדר לסיום כהונתו בעוד שנה וחצי, וחלק את ההגה עם אדם אחר ומפלגה יריבה. שניהם עשו זאת מחוסר ברירה פוליטי, אבל אולי גם בגלל אחריות לאומית והבנת הנזק שבהמשך ההתכתשות ובחירות רביעיות במקביל למשבר הקורונה. בשורת האחדות והפיוס הייתה אמורה להפיח משב רענן בישראל המשוסעת, אבל לא חגיגיות ולא הדר הורגשו בסיום המשבר הפוליטי הארוך בתולדות המדינה.
הנבחרים הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה מותשים ומעורערים, וגם הציבור יזכור מהשבועיים האחרונים לא את האחדות וההתגייסות אלא את הניפוח, תפירת ופרימת המשרדים לפי הצורך, המעונות הכפולים עבור ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי ואי־האמון הבולט בין הצדדים. במקום השקה חגיגית וקצת נחת, אזרחי ישראל נחשפו להליך הכנת הנקניקיות במטבח. השרים הם אלו שנאלצו לעבור במטחנה.