שומרי העיר

לוחמי החטיבה הירושלמית, בהם רבנים בולטים מ'מרכז הרב', משחזרים את רגעי הפריצה לעיר, וגם כיצד חזרו מפתחות קבר רחל לידיים יהודיות

דביר עמר , כ"ז באייר תש"פ

הרב גורן עם שחרור הר הבית
הרב גורן עם שחרור הר הבית
צילום: אלי לנדאו, לע"מ

"בתחילת מלחמת ששת הימים נודע לנו לפתע שארמון הנציב, במקום שבו יושב כוח האו"ם, נכבש על ידי הצבא הירדני. הירדנים היו מחופרים בו היטב, העמידו תותחים ומכונות ירייה וניסו לפרוץ דרכו לדרום ירושלים", משחזר הרב איסר קלונסקי (81), אחד מלוחמי הסיירת של החטיבה הירושלמית (חטיבה 16), כיום רבה של שכונת גבעת מרדכי בירושלים.

"ביום שני בשעה 14:00 התקבלה ההחלטה על שחרור ארמון הנציב מידי הירדנים. יחד עם חבריי מהסיירת, יצאנו למשימת כיבוש הארמון. הקרב ארך כשעה. יחד עם יחידת טנקים קטנה של חטיבת ירושלים, הצלחנו לכבוש את הארמון. הכיבוש היה כל כך מהיר, שעוד לפני שהספיק להגיע אלינו אחד הגדודים של החטיבה, שנשלח לסייע לנו - כבר פרצנו לתוך הארמון. לאחר מכן קיבלנו אישור ויצאנו לכיבוש מוצב הנקניק (כיום תלפיות מזרח)".

"יומיים אחר כך, ביום רביעי, יצאנו שוב לכיבוש מוצבים ירדניים. בשעה 16:00 לערך ירדנו לכיוון מוצב ירדני גדול ששכן במקום שבו נמצאת היום שכונת חומת שמואל. עלינו על המוצב וכבשנו אותו". כעבור חצי שעה מקבלים הרב קלונסקי וחבריו הוראה שבעוד כמה דקות יעברו לידם רכבים, ועליהם לקפוץ לתוכם ולנסוע לעבר בית לחם. "ראינו את הירדנים בורחים במורד לכיוון בית סחור. תוך רגעים אחדים הונפו דגלים לבנים בבית סחור, בבית ג'אלה ובבית לחם. עברנו את קבר רחל בהתרגשות שאין לתאר אותה, ודהרנו עם הרכבים לעבר מחנה הפליטים דהיישה. הגדוד רק החל להתמקם בקצה מחנה הפליטים, ולפתע הגיעו שלושה רכבי וולוו עם דגלים לבנים, מכל רכב יצא איש הדור בלבושו. הבנו שאלו ראשי העיריות בית לחם, בית סחור ובית ג'אלה. העלינו אותם למשרד המאולתר של הגדוד, שהיה במשאית של תנובה, והם חתמו בפני סגן מפקד הגדוד, יצחק רגר, לימים ראש עיירית באר שבע, על כתב הכניעה".

כשנכנסו הכוחות לתוך בית לחם, נחתה לידיהם זכות היסטורית לא צפויה. "לפתע רץ לעברנו ערבי מבוגר עם מפתח ביד ואומר לנו: 'זה המפתח של קבר רחל'", משחזר הרב יוחנן פריד (78), יו"ר בית הרב קוק. "באחד הזחל"מים הראשונים עמד יהודי גדל־זקן, ג'ינג'י, הרב איסר קלונסקי, שצועק לעברי: 'יוחנן, אנחנו עושים היסטוריה, הגענו לקבר רחל!'". לשמחה העצומה של כיבוש בית לחם וקבר רחל הצטרפה שמחה נוספת: חיילי הגדוד הדליקו רדיו כדי לשמוע על המתרחש, ובשידור חי נשמעה באוזניהם הכרזת "הר הבית בידינו". "כל הגדוד שר אז ירושלים של זהב".

החטיבה שהגיעה ראשונה לכותל

סיפורי הקרבות הללו הם רק טעימה מהישגיה של החטיבה הירושלמית במלחמת ששת הימים. לוחמי חטיבת החי"ר הירושלמית, בפיקודו של אל"מ אליעזר אמיתי, נלחמו בקו העירוני, במובלעת הר הצופים, במתחם ארמון הנציב, במוצב הנקניק, במוצב הפעמון, באבו תור, בהר ציון, בשער האשפות בואכה הכותל המערבי, בעיר העתיקה, במר אליאס ובג'בל אבו־ע'וניים. במרכז האתוס הישראלי ניצבת בעיקר חטיבת הצנחנים, שהקרבות שניהלה בגבעת התחמושת ובשער האריות, והפריצה להר הבית עם קריאתו המפורסמת של המח"ט מוטה גור, הפכו לסמלי מלחמת ששת הימים. סיפורי קרבות הגבורה של החטיבה הירושלמית כמעט נעלמו מהשיח ההיסטורי, על אף ש־24 מלוחמי החטיבה עוטרו בעיטור המופת וארבעה עוטרו בעיטור העוז על פועלם ואומץ ליבם במלחמת ששת הימים.

ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין (80) טוען כי מדובר בשכתוב מגמתי של ההיסטוריה. "הסיבה לחוסר הבולטות של החטיבה הירושלמית בסיפור ההיסטורי היא פשוטה: לא היה מישהו מהחטיבה הירושלמית שיכתוב את ההיסטוריה שלה בקרבות ירושלים. משה דיין אמר בשעתו: 'בהיסטוריה מי שעושה זה אומנם חשוב, אך הכי חשוב זה מי שנכנס להיסטוריה - והוא מי שכותב'. ושים לב שמשה דיין כתב ספרים, מתולדות חייו ועד מבצע קדש. למה בקרבות ידוע רק על הצנחנים? כי למוטה גור היה עניין אישי שהדברים יתפרסמו, הוא כתב המון והביא עיתונאים בכל הזדמנות. בשנת 1959, כשרפול היה סמח"ט הצנחנים ואני עוד הייתי טירון, הוא ביקש ממני שאהיה ההיסטוריון של הצנחנים. ואכן, משנת 1960 ועד 1974 שירתי כחובש קרבי וכהיסטוריון, ופרסמתי שישה או שבעה ספרים ומאות מאמרים על חטיבת הצנחנים".

מילשטיין טוען כי נעשה עוול לחטיבה הירושלמית. "מבדיקה היסטורית מקיפה שעשיתי, עולה כי החטיבה הירושלמית הגיעה לכותל לפני הצנחנים. הם היו הראשונים, אך בגלל התמונות כולם זוכרים רק את הצנחנים. ראיינתי בזמנו את אליעזר אמיתי, מח"ט החטיבה הירושלמית, והוא בקושי היה מוכן לדבר על כך. שאלתי אותו, האם הגעתם ראשונים לכותל? 'אני לא מוכן לענות על כך, בנושא זה לא אדבר', הוא השיב".

למה שהמח"ט לא יספר את האמת הפשוטה?

"דובר צה"ל בשעתו אמר לי: אל תכתוב על הנושא של מי הגיע ראשון לכותל. למרות זאת, ראיינתי אנשים רבים והמסקנה ברורה: החטיבה הירושלמית הגיעה ראשונה לכותל. אז למה בכל זאת בדובר צה"ל ביקשו שקט? שאלתי אז את חברי, סא"ל עמוס נאמן, שפיקד עליי בצנחנים עשר שנים לפני כן, ובמלחמת ששת הימים היה קצין אג"ם של החטיבה הירושלמית, לפשר השקט הזה. תשובתו הייתה שהוחלט במטכ"ל לציין את האירוע ההיסטורי הזה בהשתתפות שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס ואחרים בחברת הצנחנים, וללא חברת הלוחמים ה"אפורים" של חטיבת ירושלים. הם אומנם עשו את העבודה הביטחונית בירושלים מאז מלחמת העצמאות, אך הם לא "די נוצצים" עבור אירוע היסטורי חד־פעמי. 'יותר מכובד שחטיבת הצנחנים המפורסמת תירשם בספרי ההיסטוריה ככובשי ירושלים, ולא חטיבת ירושלים הלא מוכרת', הוא הסביר. לכן בתכנון הקרב הנחו בצה"ל כי חטיבת הצנחנים תכבוש את העיר העתיקה והכותל. אלא שבמציאות, החטיבה הירושלמית נלחמה שם והגיעה ראשונה לכותל".

רק להוסיף מ"ם

יוסי לנגוצקי (86), מפקד הסיירת של החטיבה הירושלמית במלחמה, לא מתחבר לדיונים הללו. הוא מבקש לשלוח מסר מחבק ואוהב לכל 15,000 לוחמי המערכה משלל החטיבות, מרביתם חיילי מילואים בשנות העשרים לחייהם, שבזכותם שוחררה העיר. ובכל זאת, כבר שנים הוא מבקש לעשות צדק היסטורי. "כולנו הסתערנו על ג'בלאות, כולנו תקפנו וכבשנו מוצבים מבוצרים, כולנו לחמנו בתעלות קשר ובבונקרים, כולנו פרצנו שדות מוקשים וגדרות תיל, כולנו חטפנו מטר של פגזים, אש מקלעים וירי צלפים, כולנו נחשפנו לרסיסי רימוני יד. לא היססנו לחלץ פצועים תחת אש כש־182 מחברינו, לוחמים מכל היחידות, נתנו את חייהם לשחרורה של ירושלים.

"חמישים שנה דיברתי על ליבם של אחיי הצנחנים, וביקשתי והפצרתי בהם לא אחת, בעל פה ובכתב, שיוסיפו את האות מ"ם לכינויָם "משחררי ירושלים". וכל כך, למען תצא לאור האמת, שהיא: 'חטיבת הצנחנים - ממשחררי ירושלים'. אך ללא הועיל. לכאב ליבם ולעלבונם של רבים ממשפחות הנופלים והלוחמים עצמם, הפך נושא תהילת המנצחים למעין תחרות ספורט. מי שנגע ראשון בכותל הוא המנצח, הוא משחררה של ירושלים, ואילו לוחמי השריון שהגיעו כמה דקות לפני הצנחנים לשער האריות, אך נתקעו בו מחמת רוחב הטנקים וצרוּת המעבר, אינם זכאים לכאורה לקרדיט. כך גם לגבי הלוחמים הירושלמים שנכנסו לעיר העתיקה דרך שער האשפות, דקות ספורות לאחר מכן. וכמובן שכל מי שהיה מרוחק יותר מהכותל, כל מי שלחם לכיתורה ולהכרעתה של העיר, אינו זכאי כלל להימנות עם המשחררים".

כשלנגוצקי מדבר על הפגיעה מרסיסי רימונים וחילוץ פצועים תחת אש, הוא מכוון בעיקר לקרב העקוב מדם של גדוד 163 באבו תור. "אחרי שגמרנו להילחם בגבעת הר אדר, לקחנו את הפצועים באלונקה והגענו למשטרת אבו גוש", משחזר יעקב אבן (83), מפקד פלוגה באותו קרב. "מפקד הגדוד שלנו, מיכאל פייקס, היה מאוד נחפז ולחוץ מחמת הזמנים. הוא חי בהרגשה שהוא חייב לכבוש את ירושלים והכותל, הוא חשש שאומות העולם עלולות לכפות עלינו הפסקת אש בטרם הספקנו את המשימות החשובות. פייקס עשה ישיבה עם המ"פים וקבע: כלוחמי החטיבה הירושלמית, אשר הגנו באופן קבוע על הקו העירוני של ירושלים, וכמי שעקבו אחרי הירדנים במשך 19 שנה, הגיעה העת לפרוץ את העמדות שלהם באבו תור בארבע נקודות: פלוגה א' בפיקוד סרן משה חביב תכבוש את מוצב אריה, פלוגה ב' של סרן אלי קידר תכבוש את מוצב לולב, פלוגה ג' בפיקודי תכבוש את בית המחלקה והבתים הסמוכים, ופלוגה ד' בפיקודו של עוזי ילובסקי תתקוף את בית התריסים הצהובים. המג"ד הדגיש שנתקוף במקביל ובו־זמנית, מפני שאנו מדברים על שטח בנוי וטווחים קצרים".

אלא שהקרב הסתבך יותר מהצפוי. "היה שם מכשול קרקעי בדמות גדר בטון עם תלתליות. רצינו לצלוח את המכשול, אך פחדנו מאש החיילים הירדנים. למרות זאת, התחלנו להיכנס". החוליה הראשונה פוצצה את הגדר עם מטעני צינור, חוליה נוספת פוצצה את הגדר השנייה. ''ישר אמרתי 'קדימה' ורצתי, אלא שהתברר שיש גדר שלישית שלא הכרנו. נתקענו שם בלי יכולת לעבור את המכשול מיד". באותה עת הירדנים התעוררו והחלו לירות בלוחמים. "ירו בנו, ותוך זמן קצר נערמו פצועים. בסופו של דבר נתתי פקודה - חייל שכב על הגדר וכולנו עברנו על גבו, ואחרי קרב יריות כבשנו את בית המחלקה והבתים הסמוכים לו". אותו חייל, אגב, חי עד היום.

בינתיים הארטילריה הירדנית פגעה בפלוגה של ילובסקי. "לעוזי ילובסקי, שהיה גבר שבגברים, לקח שעות להילחם בירדנים, אך לבסוף הוא התגבר עליהם. בעקבות העיכוב שלו ספגנו אש רבה, מבית המחלקה ומבית התריסים הצהובים. אני אישית חטפתי כדור, אלו היו פצעים לא קשים, היה לי הרבה מאוד מזל". כשאבן פונה על ידי הרופא אורי פרוינד, התבררו לו ממדי האסון. "מהגדוד נהרגו 17 לוחמים, רק אצלי נפצעו כ־14 לוחמים. בין ההרוגים היה המג"ד שלנו, מיכאל פייקס ז"ל. 4 ירדנים יצאו ממחבוא והרגו אותו. קצין המודיעין ג'וני הימן ירה בהם במקום והרג אותם, ונשאר חי עוד 6 שנים. הוא נהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים". הכאב על הילקחו של פייקס ניכר היטב בשיחה עם אבן. לדבריו, אילו הקרב לא היה נגמר באבדות אלו, הר הבית והכותל היו נכבשים על ידי החטיבה הירושלמית כבר אז. "בעקבות האבדות, הפקודה הייתה שכל אחד יישאר במקומו. אילו המג"ד פייקס היה חי ומכשירי הקשר היו עובדים טוב יותר, היינו יכולים תוך 4 דקות להגיע רגלית לשער האשפות ולפרוץ להר הבית ולכותל".

חברות עמוקה עם השמו"צניקים

החטיבה הירושלמית (חטיבה 16) הוקמה בשנת 1948, לקראת סוף מלחמת העצמאות, על בסיס לוחמי ההגנה, האצ"ל והפלמ"ח ממרחב ירושלים. בחטיבה העירונית, שלחמה בכל מלחמות ישראל, היו 8 גדודים: 4 גדודי חיל רגלים (חי"ר) ו־4 גדודי חיל המשמר (חי"מ), שהופקדו על משימות הגנה ושמירה. ב־19 השנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, ייעודה העיקרי של החטיבה היה הגנה על ירושלים ובמיוחד על הר הצופים והקו העירוני, קו הגבול עם הירדנים.

"החטיבה ישבה במחנה שנלר, ועסקה בעיקר בשמירה על הקו העירוני. היא איישה מוצבים לאורך כל קו הגבול, שהתחיל מאזור ארמון הנציב והלאה לאורך אבו תור, ימין משה, העירייה וכו'", מספר חנן גוראל (75), שכיהן כקצין שלישות בחטיבה. "היחידה שמרה גם בהר הצופים, מקום שלפי הסכמי שביתת הנשק מ־48' אין להעלות אליו חיילים. החיילים התחפשו לאנשי אקדמיה ושוטרים, ובחסות שוחד שניתן לערבים המקומיים, הצבא הצליח להחדיר למוצבים מרגמות ומקלעים כבדים". לפעמים החטיבה הייתה מוחלפת למספר חודשים, יוצאת לתעסוקה בשטחים אחרים במדינה כדי להתרענן. "חטיבת ירושלים לחמה למען המדינה מקום המדינה ועד היום, והיא זכורה לא מעט בגלל האבדות הקשות שספגה במלחמת יום הכיפורים, לרבות חיילים שנפלו בשבי".

חלק ניכר מהלוחמים במהלך השנים היו בחורי ישיבות דתיים־לאומיים. "באותם רגעים שכבשנו את ירושלים, זכרתי את נאומיו וכתביו של הרב קוק זצ"ל על ירושלים והמאבק על הכותל", נזכר הרב קלונסקי, "הדבר תרם למרץ ולמוטיבציה שלי ושל חבריי הלוחמים. כתלמיד בכולל במרכז הרב, עם כל הצניעות, היינו בעלי השפעה על החברים. עיניהם של חברינו, דתיים ולא דתיים, היו תלויות בנו. היינו בעלי אמונה גדולה וביטחון גדול, לא היה לנו שום ספק שננצח במלחמה, עם כל ההתלבטויות וימי הכוננות שלפניה". הרב קלונסקי מדגיש שבחטיבה שררו חברות ואחוות לוחמים עמוקה. "החברות עם החבר'ה מהשומר הצעיר היא כל כך עמוקה, אין לך חברות כל כך גדולה כמו חברות לנשק".

פועלה של החטיבה הירושלמית בתוך העיר סופר אומנם, גם אם מעט מאוד, אולם סיפורם של לוחמי הגדודים של החטיבה שעסקו בהגנה המרחבית של העיר, כמעט ולא אוזכר כלל. הרב מיכאל הרשקוביץ (77), רב היישוב נריה ור"מ בישיבת מרכז הרב, לחם במשך שנים בסיירת של החטיבה הירושלמית. במלחמת ששת הימים לחם עם הגדודים שמנעו מהירדנים לפרוץ לתוככי ירושלים. "התבצרנו במוצב ישן ליד קיבוץ מעלה החמישה, מול מוצב הרדאר", הוא נזכר. "ירו עלינו חזק. היינו צבא מאוד דל, והכול התבסס על רכבים מגויסים. מי שכבש בסוף את מוצב הרדאר היה אורי בן ארי, מח"ט חטיבת הראל. בשבת שלפני פרוץ המלחמה הוא הגיע למוצב שלנו, ועם הקצינים שלו תכנן את הכיבוש. הוא היה איש קרבות גדול שהבין מה עמד מולו".

הרב הרשקוביץ מצטנע וטוען כי הפלוגה שלו הייתה אומנם חלק אינטגרלי וחשוב מהקרב, אך בפועל לא עשתה הרבה מעבר לתפקידה הרגיל. "המלחמה התחילה ביום שני בבוקר. עלינו לעמדה כדי להמשיך את העבודה. לא עברו דקות אחדות, והתחילה אש תופת מהמוצב עלינו. ירו לנו מעל הראש והתחילו להוריד פצמ"רים. בצהריים הגיע ג'יפ בודד ששאל: 'איך אפשר לעבור למעלה ההר? אני רוצה להעביר כוח'. הזהרנו אותו שהדבר עלול להעיר את האויב, ואכן פתאום התחילה אש חזקה. הכוחות שהיו בגזרה שלחו שני טנקים יחד עם חיל רגלים משוריין (חרמ"ש) למוצב הרדאר. אחרי שעתיים של קרבות, המוצב היה בידינו. אני זוכר שעזרתי לפצוע מכוחותינו וראיתי חייל ירדני הרוג".

אורי בן ארי, מח"ט השריון, המשיך במהירות עם כוחותיו לכיוון נבי סמואל, והרב הרשקוביץ וחבריו מהחטיבה הירושלמית קיבלו הוראה להמשיך לשמור על הגזרה. "היינו מתוסכלים, רצינו לפחות לשטוף את העיניים בירושלים, השתוקקנו מאוד להיות במקומות שנכבשו. רצינו מאוד לעלות לירושלים, היה קשה להישאר במוצב. כמי שגדל בבוכרים, במשך 19 השנים שלאחר מלחמת השחרור הסתובבתי כל הזמן ליד הגבול. בן דודי אורי אליצור ז"ל ואני היינו הולכים על הגבולות כדי לראות ולהתכונן, אולי יום אחד נשתתף בשחרור המקום הזה". מיד אחרי כיבוש מוצב הרדאר, הלך הרב הרשקוביץ לבשר את הבשורה לחבריו ששהו בבונקר במקום. "רצתי לבונקר ואמרתי להם: 'מוצב הרדאר בידינו'. הם לא האמינו. הקצין יצא החוצה כדי לשאול, אחרי כמה דקות הוא חזר: 'מיכאל הרשקוביץ צודק'".

נשק ושוקולד בקינג ג'ורג'

מי שעוד לחם בעוטף ירושלים הוא הרב ירחמיאל וייס (75), ראש ישיבת ירושלים לצעירים לשעבר. "שירתי בפלוגה א' של גדוד 163, בפיקודו של רס"ן יקי רשף. היעד שלנו היה לכבוש מוצב ירדני בעיירה בידו, שם היה יעד מבוצר של הירדנים. לשמחתנו, אחרי כמה פגזים של השריון, כל החיילים במוצב הירדני ברחו". משם המשיך הרב וייס לתוככי ירושלים. "ביום רביעי קיבלנו יעד חדש: כיבוש החלק הירדני בהר ציון. עקרונית כל הגדוד היה צריך להיכנס פנימה, אך בעקבות הקרב באבו תור החליטו שהמשימה תוטל על הפלוגה שלנו, שהייתה הכי טרייה בכוח אדם וללא פצועים".

באותו בוקר נערכו הכוחות ליד האוניברסיטה העברית. "העמסנו על עצמנו כמה שיותר תחמושת ומחסניות עם כדורים בגודל של מא"ג". הרב וייס מתאר את האירוע כמשונה: החיילים רצים שפופים ברחוב קינג ג'ורג' ובימין משה, ותלמידי התיכון מגימנסיה רחביה מחלקים שוקולד לחיילים הרצים. "נכנסנו בתעלה מימין משה להר ציון. כל התעלה הייתה מכוסה לכלוך, 19 שנה אף אחד לא טרח לנקות אותה מאבק, זו הייתה המזבלה של אנשי ימין משה". כדי שהכוח יחדור להר ציון, הוא היה מוכרח לעבור במעבר צר, אך הם חששו ממארב ירדני. "היה חשש שכל מי שיעבור שם, 'משחילים אותו'. התחלנו לרוץ פנימה ולשמחתנו לא ירו עלינו. פתאום אני שומע מרחוק את הסמ"פ שלי, אביגדור, מתחיל לצעוק: 'אין פה אף אחד ביעד המבוצר'. מסתבר שהירדנים קיבלו הוראה לסגת. כל כך שמחנו שלא נפגע איש, כולם ברחו, לא היה שם אף אחד. פתאום מישהו צועק: 'הנה החומה של ירושלים מצד דרום', עד היום אף אחד מאיתנו לא ראה אותה. שעת בוקר, שמש מופלאה מצד מזרח, החומה מאירה כמו זהב. לא היינו רגילים לראות את האבנים של החומה, רצנו וקפצנו מאושר". הרב וייס והפלוגה שלו נשארו באותו לילה לישון ברובע. "לא ידענו שהכותל כל כך קרוב. הייתי יכול להיות שם בכל החגיגות עם הצנחנים וראשי הצבא, אכלנו את הלב. למחרת בבוקר התפללנו שחרית בכותל".

גם בקרב לוחמי הפריפריה של ירושלים ההתרגשות הייתה עצומה. "ברגע שהודיעו על שחרור הכותל הרגשנו הרגשה מיוחדת", מספר הרב הרשקוביץ. "הגישו לי יין ואמרו לי: תעשה קידוש. אמרתי: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי', ובירכתי הגפן". לאחר תחנונים התקבל האישור המיוחל: הרב הרשקוביץ קיבל אישור להסתובב בירושלים. "אמרו לי: תכין נשק וחגור, מחר בבוקר אתה יוצא עם הקבוצה הראשונה. נסענו לנבי סמואל. כל חיי ראיתי את שועפאט, יד אבשלום והר הצופים מרחוק, והנה לפתע זה קרוב. כל הזמן היה לי חלום להיות שם, העיקר להיות שם. גולת הכותרת מבחינתי הייתה הביקור בכותל. האושר שלי היה שהגעתי לכל המקומות שהשתוקקתי אליהם".