עשרים שנה ליציאה/בריחה מלבנון. השיח התקשורתי המתאר את האירוע אחיד למדי. ח"י שנים של מלחמה מיותרת, של קבעון מחשבתי, של חללים שנפלו שלא לצורך.
על פי התקשורת הגיבורים הגדולים של המערכה הם חברות "ארגון ארבע אמהות", העיתונאיות שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה שטרחו (והצליחו) להציג ארגון קטן כתנועה לאומית אדירה, ואהוד ברק שעשה את הבלתי יאמן והצליח להושיע את ישראל מהבוץ הלבנוני.
השיח הנ"ל הגיע לשיאו בסדרת דוקומנטרית מושקעת ומוצלחת למדי אותה שידר ערוץ כאן 11 לא מכבר. בסדרה "מלחמה ללא שם". הנרטיב של הסדרה ברור כשמש. הלוחמים שהסתערו מול האש-קרבנות תמימים.
איש הסיירת, שהפנים את החינוך של אמו ולפיה המלחמה היא איוולת, נמנע מלחפות על חבריו בקרב, והפקיר אותם מול אש האויב-גיבור רב תהילה. סיירת אגוז והמהפכה שחולל אפי איתם (שמפיקי הסדרה אפילו לא טרחו להזכיר אותו) במעבר ממגננה למתקפה-אאוט, מסעות אופניים מתוקשרים של כמה מפגינות-לזיכרון נצח. מלחמת לבנון השניה(!), הפיכת החיזבאללה לאיום האסטרטגי מספר אחת על ישראל, הקשר המוכח לחלוטין בין הבריחה מלבנון והפקרת צד"ל לבין פרוץ האינתפאדה השנייה על אלפי הנפגעים והנזק האדיר- היו כלא היו ומאן דכר שמיה. מנהיגותו המיתולוגית של אהוד ברק- לדוגמא ולמופת.
אינני איש צבא או מדינאי ואינני יודע מה היה צריך לעשות בלבנון בשלהי המאה הקודמת. יתכן שברגע שבו הוחלט שעל צה"ל להתנהל בצורת מגננה בלבד וחייליו הפכו למטרות נעות, עדיף היה באמת לסגת ל"קו הכחול". זכותם של לוחמים וגנרלים, כמו גם של בני משפחות שהקריבו את היקר להם מכל, לחשוב שבריחת צה"ל מלבנון בקיץ 2000 הייתה סוג של החלטה אמיצה ונכונה. אולי. שאלת "האילו" היא הקשה בשאלות ההיסטוריה. אבל מה שבוודאי היה צריך להיעשות אחרת, זוהי הצורה שבה מסופר הזיכרון ההיסטורי מדור לדור.
כמו רבים מבני גילי "זכיתי" לשרת כמה חודשים כלוחם פשוט בלבנון באמצע שנות התשעים. האורות של מנרה ומשגב עם שנשקפו מהמוצב אותו חלקו לוחמי גבעתי, עם הצד"לניקים, הזכירו לנו מדי לילה מה ההצדקה למים הקפואים במקלחות, לשריקות הפצמ"רים, לחיים על פי הקריזות של הגנרטור ולדריכות התמידית בכל שמירה או נסיעה בשיירה. חברים טובים נותרו מאחור. בהלוויות ובניחום האבלים דיברנו על "ההגנה על ישובי הצפון", על ההרתעה, על ההבנה שחיילים צריכים להגן בגופם על האזרחים.
בתיאור ההיסטורי ההולך ומתקבע בזכרון הישראלי לבני הדור "אשר לא ידע", כל חוויות הלוחמים נתפסות כחלק ממעשה איוולת נוסח מלחמת ויטנאם. הלקח לעתיד לצופים התמימים ברור מאליו- מול אויב עקשן יש לסגת, ויפה שעה אחת קודם. הבנת הסוגיה לעומקה, הבנת החשיבות שבמסירות ובהקרבה, כל אלו (שיתכן שבשיקול כולל היו בסופו של דבר מצדיקים את הנסיגה) כלל לא נתפסים כגורם כלשהוא במערכת השיקולים.
הסיפור הוא ממש לא רק לבנון.
שיטוט קטן ביוטיוב וברשת מלמד כי סדרות וסרטים המתארים אירועים כמו הסכסוך היהודי –ערבי, תהליך אוסלו, רצח רבין, ההתנתקות או מפעל ההתנחלויות מתוארים בתשעים אחוז מן המקרים בצורה חד צדדית, המזכירה מאוד את "מלחמה ללא שם". הזיכרון הולך ומתקבע . מורים, סטודנטים ואנשי אקדמיה משתמשים בחומרים אלו ללימוד והמחשה. המחיר החינוכי ברור וכואב.
האתגר מונח לפתחיהם של יוצרים וכותבים מהמחנה הלאומי-רוצו, תפסו את ההיסטוריה והנציחו אותה בצורה מקצועית ואמינה-אבל גם מהצד השני של המפה. מיזמים כמו "רוח אחרת" של מנורה חזוני שהראתה לראשונה את אירועי סבסטיה מהצד האמוני והלאומי שלהם הם כרגע טיפה בים. הימים עוברים, הדורות מתחלפים והזמן דוחק. אמנם סוף האמת לנצח, וחשובים בעיקר המעשים ולא הסרטים, אבל עשייה נוצרת מתודעה.
בקרב המחנה הלאומי ישנם היום כוחות רבים המסוגלים לפעול בתחום. רוצו קדימה. הזמן דוחק.