אסון ורסאי. ארכיון
אסון ורסאי. ארכיון פלאש 90

יום שישי. 6:00 בבוקר ואני יושב מול הריסות אולמי ורסאי, יושב ומחכה. מחכה לבשורה.

בתחילת אותו שבוע עברתי לגור בתל אביב כדי להתחיל לחיות. להתחיל לצעוד בכוחות עצמי מחוץ לבית הוריי שהיה שרוי באבל ודכאון מאז נפילת אחי שבתאי ז"ל.

בחמישי בלילה נפגשתי עם מספר חברים/ות מהצבא ויצאנו לבר בנחלת בנימין. בדרך שמענו על פיגוע שקרה בירושלים באולם שמחות. התעכבתי לשמוע עדכונים ובסוף החלטנו להתנתק ולהמשיך בבילוי.

זמן קצר עובר ואחי רונן מתקשר ואומר שאמא הייתה בוורסאי. תגיע הביתה. דהרתי לבית ובדרך עשרות אמבולנסים עקפו אותנו כדי לסייע בחילוץ ההמוני.

הגעתי הביתה. בבית היתה אווירת דכאון ואני מנסה להיאחז בחיים. בשמחה. בתקווה. החלטתי שאני יוצא למצוא את אמא. ואז, אחרי סיבוב בבית החולים שערי צדק זה היכה בי. אמא איננה. התפרקתי. האסימון נפל.

נסעתי להריסות של אולמי ורסאי וחיכיתי. חיכיתי שיוציאו את אמא. מפקדים שלי מדובר צה"ל ניסו לעודד אותי שרק לפני מספר ימים פיקוד העורף חילץ ילדה בתורכיה מההריסות אך לי כבר היה ברור.

בזמן ההמתנה נזכרתי בשיחה האחרונה עם אמא. התקשרתי אליה ב6 וחצי בערב מהחמ"ל בדו"צ וסיפרתי לה שאני יוצא לבלות הערב. אמא שמחה. היה חשוב לה שאני אפרוש כנפיים ואצא מהבית. היא חששה שהדכאון שאבא היה שרוי בו ישפיע עלי.

סמוך לשעה 6 בבוקר זה קרה. הוציאו גופה נוספת מההריסות. הפעם זיהיתי את כפות רגליך שהיו גלויות והתחלתי לזעוק: אמא, אמא יקרה לי.וגם היום 19 שנה אחרי הבור שנפער בחיי אינו ניתן למילוי "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (מסכת ברכות דף ו')

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו