המסמכים שאותם מגיש מרכז המידע והמחקר של הכנסת (המ.מ.מ) לחברי הכנסת ולוועדות השונות הינם עדות ניצחת, לאפליה שיטתית ופוגענית.
הנפגעים הינם גברים, אשר מופלים על בסיס מגדרי, גזעני, ובניגוד למגילת העצמאות בה נכתב: "ללא הבדל דת, גזע ומין".
במהלך משבר הקורונה ואף בימים אלה, הוכנו ניירות עמדה בענין אלימות במשפחה על ידי המ.מ.מ, "אלימות במשפחה נוכח משבר הקורונה" ,"מנגנונים לחשיפת מידע על אודות עבירות קודמות בתחום האלימות במשפחה", מסמכים שעל בסיסם מתקבלות החלטות הרות גורל למאבק באלימות במשפחה. אלא שמסמכים אלה נגועים בתפיסה סטריאוטיפית אנטי גברית מובהקת, התפיסה השלטת הינה של הגבר המכה והאשה המוכה, למרות שורה של מחקרים בינלאומיים המלמדים אחרת.
עשרות שנים ידוע באקדמיה בעולם, כי בנושא אלימות במשפחה קיימת סימטריה באלימות בין בני זוג, ובנוגע לאלימות כנגד ילדים, לפי כל המחקרים, נשים מסוכנות הרבה יותר לילדים.
בניגוד לדברי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, תקופת הקורונה יצרה לגברים רבים סיטואציה משפחתית בלתי אפשרית, גברים רבים חוו אלימות מילולית, אלימות כלכלית, אלימות נפשית, אלימות מינית, ואלימות פיזית מבנות זוגם ולצערנו מרביתם חוששים להתלונן.
דוחות המ.מ.מ שהוגשו לועדה למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ודו"ח נוסף לבקשת חברת הכנסת מירב מיכאלי, המרכז נתונים לגבי אלימות במשפחה. מהווה דוגמה להטיה מגדרית, הדוחות מתרכזים כולם באלימות של גברים כלפי נשים ובכך נוצר הרושם כאילו התופעה ההפוכה אינה קיימת.
המניפולציה אינה נפסקת גם בעת שמוזכר שנתון משטרת ישראל וניתן לראות, כי 37% מהתיקים שנפתחו בגין אלימות בין בני זוג היו בגין תלונות של גברים נגד נשים, 7,184 תיקים על אלימות של בת הזוג נגד בן הזוג - גם כאן כאשר טורחים לציין את התלונות במשטרה, מתעלמים לחלוטין מהגברים המוכים.
אלימות של נשים כלפי גברים, כלפי נשים וילדים קיימת, היא תופעה נפוצה כולל אדישות וסלחנות של המערכת המשפטית כלפי התופעה וכעת גם כנסת ישראל מתכחשת לתופעה ולזכויות הגברים להגנה בפני אלימות נשים.
כאשר דרג פקידותי בכנסת הופך להיות שופר לקידום אג'נדה, אג'נדה הפוגעת במעמד המשפחה , במעמד ההורים ומקדם אפליה מגדרית, זאת העת לקרוא אותם לסדר.
אלימות היא אלימות וראוי שהכנסת תטפל בכל אלימות באשר היא ותאפשר לגברים סביבה בטוחה.