איתי רימל
איתי רימל צילום: באדיבות המשפחה

ההלוויה של ציפי רימל ובתה התינוקת בת שלושת השבועות, נועם רחל, הייתה מהקשות שהשתתפתי בה, ל"ע.

כשאחת המספידות נעמדה וביקשה מהקהל לשיר "היום יום הולדת" לכבודו של איתי, בנה של ציפי, רבים בקהל הרגישו חוסר נחת. מצבו של איתי היה אנוש ואיש בצוות הרפואי לא האמין שיש לו תקווה. השיר היה נראה קצת הזוי ומנותק מהמציאות.

למעלה בשמים, חשבו אחרת. בורא העולם ירד מכסא כבודו והקשיב בכובד ראש לשיר הזה ולעוד רבבות תפילות שהצטרפו אליו, ושלח את מיטב מלאכי הרפואה שירדו ממרומים לסייע לרופאים והאחיות המופלאים של בית החולים שערי צדק.

ביום ההלוויה הסבירה רופאה בכירה לסבא (שבשל פציעת האבא, ופטירת האמא, מונה לאפוטרופוס זמני), שהמצב של איתי סופני, "אנחנו נלחמים עליו, אבל זה עניין של שעות". יומיים מאוחר יותר הייתה צריכה להתקבל הכרעה האם לנתח את איתי. בסיום מסכת התייעצות חובקת עולם עם גדולי המומחים ועם פוסקי הלכה התקבלה ההחלטה הנוראית - איתי הוא בגדר "חולה הנוטה למות" ולכן אסור לגעת בו, בטח לא לנתח אותו. כל נגיעה עלולה לקרב את מותו. כשהסבא, שהינו תלמיד חכם והכיר היטב את המושג, "חולה הנוטה למות", שמע את הדברים, נדם קולו.

אפרים רימל: "באתי לברך על הטובה. הסיפור רק מתחיל"

מספר שבועות מאוחר יותר, שלח הסבא את סיכום המחלה של איתי ושל אפרים לבית חולים בשיקגו. שם, עיין בדוחות ראש המחלקה לשיקום פצועים ונפגעים, הנחשבת מהטובות בעולם. את השורות הראשונות של חוות הדעת יכול הסבא לצטט מתוך שינה. "לאור הדיווח הרפואי המצורף, אין שום סיבה או הסבר, למה שניהם בחיים".

הם בחיים, אפרים ואיתי היקרים, והם ממשיכים להילחם על חייהם ועל בריאותם. כשלפני ארבעה חודשים שוחרר אפרים מבית החולים, אמר פרופסור עופר מרין, מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק: "איני זוכר מישהו שעבר טרגדיה כל כך קשה והתמודד איתה בצורה כזאת. משהו בך הקרין חוסן לצאת ממנה למקום חיובי. אני חייב להודות שלא חשבנו שאתה תשב פה ככה איתנו, גם לא שיערנו שממצב אנוש איתי יגיע למצב יציב".

וגם אז, אחרי הנס המופלא של אפרים, איש לא האמין שאיתי ישוב להכרה ולתפקוד. נוירולוג בכיר שבדק אותו אמר שאין לו מושג מה קורה שם בתוך הראש, כיוון שאין שום תגובה לשום גירוי. "מלבד זאת שהוא חי איני יכול לומר דבר על תיפקוד המוח", חתם בצער את דבריו.

הרופאים והאחיות המשיכו לעבוד במסירות נפש, והמלאכים המשיכו לשבור את חוקי הטבע, אחד אחרי השני. ויום בהיר אחד פתח איתי את עיניו ושב להכרה, ובתחילת השבוע, בניגוד להגיון ולכללים, השתחרר איתי מבית החולים בדרכו להליך ארוך של שיקום.

על אף ניסי הניסים שלהם זכו ("הם זקוקים לנס מיוחד, משהו ברמה של 'קריעת ים סוף'", אמר בתחילת הדרך רופא מנוסה - הם אכן קיבלו אותו), זה לא מספיק לנו. אנחנו צריכים עוד ניסים כדי שישובו לתפקוד מיטבי. למדנו על בשרנו שתפילות עובדות, ולכן נמשיך ונפציר בתפילות בפני אדון הרחמים עבור אפרים צבי משה בן שולמית צביה ועבור איתי יעקב בן ציפורה. אולי יחוס, אולי ירחם.

בירכנו בדמעות על הרעה, כעת הזמן לברך בדמעות גם על הטובה - "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" - "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

המאמר יפורסם בשבת הקרובה בעלון ''עולם קטן''

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו