משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי להתנהל בשנים הקרובות בשתי זירות מקבילות – זירת בית המשפט והזירה הציבורית. בבית המשפט יעמדו לדין בנימין נתניהו והנאשמים הנוספים – מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס ואיש העסקים שאול אלוביץ' ורעייתו איריס.
אבל בזירה הציבורית, בדעת הקהל, יעמדו למשפט לצדם של הנאשמים גם החוקרים שחקרו את פרשיות נתניהו, בכירי התביעה שהחליטו על העמדתו לדין, אנשי התקשורת שמלווים בתמיכה נלהבת את מאמצי ההרשעה, ומערכת המשפט כולה. נתניהו ותומכיו הרבים בציבור והמעטים בתקשורת אותתו השבוע באופן מאוד ברור שאין להם כוונה להרפות או להמתין בהכנעה להכרעת השופטים.
הם ינהלו את הקרב על חפותו בזירה הציבורית והתקשורתית לא פחות מאשר בזירה המשפטית. גלי ההדף שייצאו מבית המשפט עלולים לטלטל את החברה הישראלית וליצור בה שסע עמוק בין מחנות תומכי נתניהו ומתנגדיו.
אפשר לצפות כבר כעת שגם אם יורשע חלילה ראש הממשלה בפסק דין חלוט, ציבור גדול מאוד ימשיך לחשוב שנעשה לו עוול. לנתניהו ותומכיו יש טענות כבדות משקל, שספק רב אם הכרעה משפטית לחובתו תשים להן סוף. במקרה הזה, לא בטוח שהציבור ירכין ראש בפני הכרעת השופטים. בעיני רבים, הרשעה פלילית של נתניהו לא תתקבל כעשיית צדק. היא תתפרש כהתנקשות פוליטית, מזימה שנרקמה כדי לסלק מן הדרך את ראש הממשלה המצליח ביותר שהעמיד הימין, לאחר שנכשלו כל המאמצים לסלקו בדרכים פוליטיות לגיטימיות.
התנועה הציבורית החזקה שטענה לחפותו של אריה דרעי לא הצליחה אמנם למנוע את הרשעתו ואת ישיבתו בכלא, אבל במידה רבה בזכות השפעתה הוא חזר להיות אחד האנשים היותר משפיעים במערכת הפוליטית. בגילו הלא צעיר, אם נתניהו יישלח לכלא, הוא כבר לא יוכל ככל הנראה לחזור לפוליטיקה. אבל תחושת העוול שתותיר הכרעה כזאת, אם תתקבל, תישאר פצע פתוח ועלולה לגרום לשסע חברתי לא פחות קשה מזה שנוצר בעקבות רצח רבין.
לא צריך להיות מעריץ עיוור של נתניהו כדי לחוש שכלפי ראש הממשלה הופעלה ומופעלת אכיפה בררנית ורדיפה משפטית. הרושם המתקבל הוא שבמשטרה ובפרקליטות היו מי שהפכו כל אבן כדי להביא להפללתו, בעוד חשדות דומים כלפי אישים פוליטיים אחרים לא נבדקו בעבר ולא נבדקים גם כיום. כך למשל, כדי להאשים את נתניהו בשוחד נקבע בכתב האישום נגדו באופן תקדימי שקבלת סיקור עיתונאי אוהד דינה כקבלת שוחד. קשה להתווכח עם התחושה והטענה שאין מקום ליצירת תקדימים משפטיים כאלה, בפרט כשהתוצאה המתקבלת היא סיכול משפטי ממוקד להכרעתו הדמוקרטית של הציבור.
אנשים תמימים או מיתממים שואלים כיצד ניתן לחשוד במערכות אכיפת החוק בישראל שהן פועלות בחוסר יושר שכזה. הייתכן להאשים את בכירי המשטרה והפרקליטות בשימוש לרעה בכוחם מתוך מניעים זרים?
התשובה המצערת היא שכבר היו דברים מעולם. אנשי המשטרה והפרקליטות אינם בהכרח מלאכי שרת. עצם העובדה שאדם מסוים מחזיק בתפקיד ציבורי בתחום המשפטי רחוקה מלהבטיח את טוהר כפיו וכוונותיו. רבים וטובים נפלו קורבן לפעולות פסולות ממניעים זרים של בעלי תפקידים במערכת אכיפת החוק. למרבה הצער, נדיר מאוד שאיש מערכת אכיפת החוק משלם מחיר מרתיע על התנהלות מושחתת ושימוש לרעה בכוח המשרה. המקרים האלה בדרך כלל לא נחקרים עד הסוף, וגם כשהעוול שנעשה הוא ברור וזועק – הסנקציות הן מינימליות.
המקרה הידוע המובהק והמכוער ביותר הוא זה של שר המשפטים לשעבר פרופ' יעקב נאמן, שהושלך ממשרדו באמצעות תיק שנתפר לו על ידי מיכאל בן יאיר, היועמ"ש דאז ופעיל השמאל הקיצוני כיום. גם נשיא המדינה רובי ריבלין טען בשעתו כי חקירות נגדו נפתחו ממניעים פסולים כדי לטרפד את מינויו לשר המשפטים. גם נגד רפאל איתן נפתחו חקירות שהסתיימו בזיכוי בבית המשפט, אבל חסמו את דרכו אל מינוי מיניסטריאלי לא רצוי למערכת.
אפילו לגבי אישים פוליטיים שהורשעו בסופו של דבר, כמו חיים רמון ואהוד אולמרט, נותרה עננה כבדה ביחס להתנהלות החקירה והמניעים להגשת כתבי האישום נגדם. במקרה של חיים רמון ברור למדיי שהמערכת התאמצה מאוד להסיר מדרכה שר משפטים חזק, דעתן ועצמאי שהתכוון לערוך רפורמות לא רצויות בעיני המערכת. רמון אמנם עשה מעשה אסור, אבל אלמלא היה שר משפטים לעומתי למערכת, אין כמעט ספק שהדברים לא היו מגיעים לכתב אישום. אפילו במקרה של אולמרט, נראה שהמערכת הזדרזה לסלקו מהדרך בטרם הגשת כתב אישום באמצעות הליך נדיר ולא מוצדק של עדות מוקדמת, ובכך להיפטר באותה הזדמנות גם משר המשפטים הלעומתי פרופ' דניאל פרידמן.
גם ליועמ"ש מנדלבליט עלולים להיות מניעים זרים, למרות שמונה לתפקידו בתמיכת ראש הממשלה.
הכתבת איילה חסון לא חשודה באהדת נתניהו. הרי היא זו שקנתה לעצמה תהילה מקצועית כשפרסמה את הטענות לגבי עסקת בראון-חברון שנכרתה לדבריה בין דרעי לנתניהו. חסון טוענת כעת בתוקף רב שבפרקליטות מחזיקים מזה שנים מסמכים המכתימים את היועמ"ש מנדלבליט על תפקודו בפרשת "מסמך גלאנט". לדברי כמה עיתונאים שנחשפו לתוכן הדברים, פרסומם ברבים ייאלץ את היועמ"ש להתפטר מתפקידו. תוצאה טבעית אחרת תהיה חסימת דרכו לתפקידים משפטיים שהם שאיפתו הטבעית של כל יועמ"ש – למשל להתמנות לשופט בבית המשפט העליון.
כל עוד היועמ"ש ותומכיו מתבצרים מאחורי צו איסור פרסום ומסרבים לחשוף את תוכן המסמכים בטענה שהושגו בהאזנת סתר, אי אפשר לשלול את הטענה שמנדלבליט נתון לסחיטה על ידי עמיתיו במערכת המשפטית שמכירים את תוכן ההקלטות. אבל גם אם מנדלבליט לא נסחט כלל, שאיפות הקידום שלו עלולות להטות את שיקול דעתו ולגרום לו להתקפל תחת הלחץ של עמיתיו במערכת המשפט שלהוטים להרשיע את נתניהו, איש איש ממניעיו. זה עלול לקרות במיוחד כשלהחלטתו נתונים מקרים גבוליים שבהם ניתן להכריע לכאן או לכאן. אם נתניהו היה צח כשלג גם במובן המוסרי והציבורי, סביר להניח שזה לא היה יכול לקרות לו. אך כשמדובר במי שמודה שקיבל מתנות במאות אלפי שקלים, קל יותר להתעלם מהקו המפריד בין מה שאינו ראוי ואולי אף פסול לבין מה שהוא פלילי.
גם בלי להשתמש במונחי ישראל הראשונה וישראל השנייה, אני נוטה להסכים לניתוח של ד"ר אבישי בן חיים לפיו לאליטות הישנות, הנהנות מרוב ברור במערכת המשפט, יש אינטרס ברור להשחיר את פני המערכת הפוליטית ולהציגה כמושחתת.
ב-43 השנים האחרונות השמאל הצליח לנצח בבחירות רק פעמיים. לאחר שאיבד את הרוב בציבור, הדרך שמצא השמאל להמשיך להחזיק בכוח השלטוני היא להעביר כמה שיותר סמכויות לידי רשויות שאינן ממונות בדרך דמוקרטית. ככל שהימין ביסס את שלטונו בכנסת ובממשלה, כך במקביל אליטות השמאל הדקו את אחיזתן במערכות הביטחון, האקדמיה, התקשורת, הכלכלה, הפקידות הממשלתית, התרבות והאמנות, ומעל לכל – במערכת המשפט. השליטה במערכת המשפט מאפשרת לאליטות שמאל לנהל את חיי היומיום במדינה באמצעות סמכות ההחלטה ההולכת ומתרחבת של שופטי בג"ץ. במקרים קיצוניים, כמו זה של נתניהו, אפשר גם לערוך סיכול ממוקד באמצעות חקירות ומשפט פלילי. נתניהו משלם כעת מחיר כבד על אזלת היד שלו בריסון העוצמה המפלצתית שצברה מערכת המשפט. להגנתו ייאמר שאולי חשש לטפל בה כי הרגיש מאוים.
התנגשות הטיטאנים הזאת בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית, בין הרוב הדמוקרטי לאליטות הישנות, עלולה לעלות במחיר כבד לכל המערכות המעורבות, ובעיקר לחברה הישראלית. נראה שמדינת ישראל זקוקה למבוגר אחראי שיביא את הסיפור הזה לסיומו בדרך אלגנטית. נתניהו ותומכיו ייאלצו לוותר בצער רב על המשך שלטונו ולאפשר למישהו אחר מהליכוד לרשת אותו. שונאי נתניהו ויריביו ייאלצו לכבוש את תאוות הנקם ולוותר על השמחה לאיד שבראייתו הולך לכלא ולהסתפק בהליכתו הביתה.
אין להכחיש שגניזת כתב האישום עלולה לפגוע בערך השוויון בפני החוק. אבל כמו שכבר קרה עם אנשי השב"כ בפרשת קו 300, אפשר להחליט שבמקרה ספציפי האינטרס הלאומי גובר על ערך השוויון בפני החוק. מה גם שאם לא תוענק לנתניהו חסינות באמצעות חנינה, הוא עוד עשוי להפוך את משכן הנשיא לעיר מקלט ולהשיג לעצמו חסינות על ידי כניסה לנעליו של רובי ריבלין.