הרב עמיטל בראלי
הרב עמיטל בראלי צילום: יהונתן הלפרין

בפעם ה-3,333 אנחנו עומדים להגיע שוב אל היום הגדול, זמן מתן תורתנו. ביום הזה נפתחו השמים, ובורא העולם, אלוקי ישראל, הוריד למציאות שלנו את התוכן העליון, את הנשמה של כל המציאות – תורת ישראל, זו שקדמה לעולם, זו שמהווה תבלין למציאות החומרית שבבריאה ובכך ממתקת ומעדנת אותו, זו שתרומם ותעלה את כל המציאות לייעודה העליון.

למעמד הנשגב הזה הגיעו ישראל כאיש אחד בלב אחד. שלושת מערכות הבחירות שמאחורינו, ודאי לא תרמו לתחושת הלכידות והאחדות שמהווה תנאי ותשתית לקבלת התורה.

אם יש משהו שעלינו ללמוד כציבור דתי לאומי, בסיומה של תקופה כל כך מטלטלת, ובפתחה של ישיבה משמימה בספסליה האחוריים של האופוזיציה, הוא - שעלינו לעשות תהליכי בירור פנימיים ולחשב מסלול מחדש. בשנים האחרונות, נראה כאילו התפרדה לה החבילה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, לא ידע איש את שפת רעהו. המפד"ל של פעם התפרדה לחלקיקים קטנים, וכל אחד מושך בטלית לאמר כי דרכו – היא דרך הציונות הדתית ואין בלתה, ומלבד השם – ציונות דתית, לא נשאר לכאורה דבר שיחבר בין הדבקים.

מהי הציונות הדתית? רבות דיברו על כך לאחרונה. מדובר בציבור מגוון, דעתן, וכמובן מסור להחריד וחדור אידאלים. ובכל זאת, הלא דבר הוא – רכבת הציונות הדתית, למרות הקרטוע הפוליטי והמחלוקות הבלתי נגמרות, עדיין על הפסים, ובעזרת ה' עוד נוע תנוע לאורך ימים ושנים. אם יש לך דבר המאחד את כלל חלקי הציבור היקר הזה, הרי זה דוקא השם שטומן בחובו את הכל, הקשר בין מדינה לתורה, בין שמים לארץ, הקשר בין הדת, הקודש, לבין הציונות.

כך היא המידה - כל עוד אדם מאמין בה', בקבלת התורה ובחכמי ישראל, מאמין בשליחות האלקית של עם ישראל, מאמין בנצחיותו של עם ישראל, בקדושתה של הארץ הזו ובמהלך האלקי של שיבת ציון והקמת המדינה, בייעוד של מדינת ישראל כממלכת כהנים וגוי קדוש, מיד כאחד מבני הציונות הדתית יחשב. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות, אך העניין אחד – כולנו בני איש אחד נחנו, בניו של אברהם אבינו שהקדיש את חייו למטרה אחת, להוציא מזרעו גוי גדול, גוי קדוש, ולקדש את שם ה' בעולם.

כל עוד העיקרון הזה יהיה מונח בגלוי על השולחן, הרכבת תמשיך לדהור בבטחה, למרות עליות, מעקשים ומכשולים. כעת נראה כאילו מעט מהאויר ברח מהגלגלים. לפעמים נראה שכשם שהציבור יותר גאה בימניותו, כך הוא מסתיר יותר ויותר את דתיותו. השיח נעשה לאומי יותר, אך חסר כל תוכן ערכי, כל תוכן אמוני דתי.

אחד הסימנים המובהקים לכך היא אותה החלטה תמוהה של מפלגה שהכריזה על עצמה כמפלגה של בני הציונות הדתית, אך כינתה את עצמה בשם סתמי שיותר מאשר לבטא מה היא כן, הוא בעיקר מצביע מה היא לא – אם השמאל ואימינה, אם הימין ואשמאילה. היא רק סימן, שיש לו סיבות רבות וביטויים רבים בצורת התקשורת המגזרית ובשיח הציבורי. סוג של התכחשות עצמית.

את ההתפוררות הזו הנראית לעין, של לבנת הציונות הדתית, ניתן וצריך כמובן לעצור. אפשר וניתן לשנות את כיוון הספינה, הרוח ודאי תשוב ותנשב במפרשים. לשם כך יש להתאחד כולנו, סביב מטרה אחת, סביב דגל אחד, אותו דגל שאותו אנו זוכים לקבל בחג השבועות, שלשמו הוקם המזרחי, את אורו לימד הרב קוק ותלמידו לאורו המשיכה המפד"ל. דגל שרבים פירושיו, דרכיו ורעיוניו, אך כאמור עניינו אחד, אחד שהם שלשה – עם ישראל, תורת ישראל, ומתוך כך ארץ ישראל.

עמיטל בראלי הוא מנכ''ל ארגון חותם

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו