מה נשתנה מורי ורבי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, משאר ראשי הישיבות? ברב רבינוביץ' התקיים שילוב מופלא בין תבונה לרגישות, בין עוז לענווה. תבונת הרב מתבטאת בראש ובראשונה בשיטת הלימוד הייחודית שלו, שמוכרת לכל מי שזכה ללמוד בפירושו המונומנטלי 'יד פשוטה' על משנה תורה.
חוויית הלימוד המכוננת שלי הייתה כתלמיד שיעור א' בישיבת ברכת משה במעלה אדומים, לפני 31 שנים, בשיעור הכללי של הרב. הוא פתח בהצגת קושיה חריפה וקלאסית של נושאי הכלים על שיטת הרמב"ם, שלא תאמה את הפרשנות המקובלת של סוגיית התלמוד הנידונה. כבוגר ישיבה תיכונית, שרבניה היו בוגרי ישיבות חברון ופוניבז', ציפיתי שהשיעור הכללי יתנהל במתכונת הישיבתית הקלאסית, המלווה בעיון בדברי גדולי הישיבות הליטאיות. אך להפתעתי פתח הרב את שלב יישוב הקושיה בקריאת סוגיית התלמוד עם פירוש רבנו חננאל, ולא עם רש"י ובעלי התוספות כמקובל. אחר כך עמד על גרסת הגאונים בסוגיה, ועל הנוסח המדויק של ההלכה ב'משנה תורה' לפי כתבי היד. בהמשך עבר הרב לעיון בתשובת רב האי גאון ובדברי הר"י מיגאש והרי"ף. מתשומת הלב לנוסחאות המדויקות, מקריאת דברי הקדמונים הללו ולאור הפרשנות שהם נתנו לסוגיה, נשמטה הקרקע מתחת לקושיה החריפה על דברי הרמב"ם, ושיטתו התבארה מאליה. זכורני שהמתודה הלימודית שננקטה בידי הרב רבינוביץ', ושנחשפתי אליה אז לראשונה, הייתה חדשנית (בוודאי בהשוואה לעולם הישיבות) מצד אחד, אך מפתיעה בפשטותה מצד שני. תהיתי, האם כך אמור להיראות שיעור כללי של ראש ישיבה העוסק בקושיה על דברי הרמב"ם? כאשר העליתי לאחר השיעור את הרהוריי בפני הרב, השיב לי, כדרכו במאור פנים, שהדרך הטובה ביותר להבין את דברי הרמב"ם היא ללמוד את הגמרא באופן הקרוב ככל האפשר לאופן שבה הוא למד אותה לפני למעלה מ־850 שנים, תוך שימת לב לדברי רבותיו, לנוסח התלמוד שעמד לפניו ולפרשנות הגאונים ורבנו חננאל.
תורת אמת
אך לא רק זיקתו העמוקה של הרב למשנת הרמב"ם מאפיינת את דרכו הייחודית. תבונתו התבטאה בראש ובראשונה ברדיפת האמת שלו. "האמת תורה דרכה", "לימוד תורת אמת" ו"שמע האמת ממי שאמרה" היו מהביטויים השגורים ביותר בפיו.
משנתו של הרב רבינוביץ' הייתה כמובן רציונלית מאוד, כדרכו של הרמב"ם, ששאף לקרב הדינים אל השכל. במובן זה הוא היה מאוד ליטאי. אך שלא כראשי הישיבות הליטאיות הקלאסיות, הוא היה גם פוסק מקורי והוגה דעות. את תלמידיו חינך לחשיבה עצמאית, לא רק לשאול שאלות עיוניות אלא גם לקבל אחריות ולהכריע בסוגיות הלכתיות. כשתלמיד הגיע לרב רבינוביץ' עם שאלה, הוא תמיד היה שואל "ומה אתה חושב?", "כיצד אתה למדת את הסוגיה?" וגם אחר שהתלמיד הציע (בהיסוס) כמה אפשרויות בלימוד, היה הרב ממשיך ושואל: "ואיזו אפשרות אתה מעדיף?" ו"כיצד היית מכריע להלכה?".
הרב שב ואמר: "הישיבה איננה מפעל, ואסור שכל התלמידים ייראו ויחשבו אותו הדבר". ואכן, אחד המאפיינים הגדולים של ישיבת ברכת משה הוא הגיוון בשיטות הלימוד של הר"מים ובלימודי המחשבה והאמונה. על אף שהוא עצמו העדיף ללמוד בצורה פשוטה את דברי הרמב"ם (ולא בדרך הישיבתית המקובלת), ואף במחשבה לימד בעיקר מורה נבוכים, הייתה בו פתיחות עצומה והוא ראה חשיבות שהתלמידים ייחשפו גם לשיטות אחרות, ועל כן דאג שבישיבה יהיו ר"מים מישיבות אחרות, ככרם ביבנה, הר עציון וישיבת הכותל, שלימדו בצורה ישיבתית רגילה יותר. אף ביחס למחשבת ישראל - הגם שמעולם לא שמעתיו מצטט מדברי מרן הראי"ה קוק והרב צבי יהודה קוק זצ"ל, הוא תמך בר"מים שלימדו בישיבה, כמקובל במרכז הרב ובנותיה, את ספר הכוזרי ואת כתבי הרב קוק.
בצדק אמר מו"ר הרב יצחק שילת בהספד שנשא, כי הגם שהרב רבינוביץ' חי רוב ימיו בחו"ל, "בשורש נשמתו הוא היה כל כולו ארצישראלי". ואכן, הוא הרבה להשתמש במושגים כמו "כלל ישראל" ו"ארץ ישראל", ולפלא היה הדבר בעינינו התלמידים, שהרי הוא לא למד במרכז הרב ולא הכיר את כתבי מרן הרב קוק, ואף על פי כן בעניינים רבים דעותיהם היו שוות.
דוגמה קלאסית נגעה לביאור שיטת הרמב"ם בעניין יישוב ארץ ישראל. הרמב"ם כידוע לא מנה מצוות יישוב ארץ ישראל בספר המצוות שלו, ואילו הרמב"ן השיג עליו וסבר כי יש מצווה מן התורה ליישב הארץ. הרב רבינוביץ' ביאר את שיטת הרמב"ם במאמרו הידוע 'ציוויים חיובים ומטרות', באומרו שלמעשה אין מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בעניין מצוות יישוב ארץ ישראל, ואדרבה לדעת הרמב"ם מדרגת יישוב הארץ גדולה ממצווה מסוימת, אלא הרי היא ממטרות התורה, "שהרי נתבאר בתורה פעמים רבות שתכליתן של מצוות רבות היא ירושת הארץ". והדברים דומים להפליא להסברו הידוע של מרן הרב קוק על כך שמצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה כללית. לא פלא הדבר שהרב העריך מאוד את ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא זצ"ל, ויחד הם פסקו בתוקף רב בענייני ארץ ישראל.
ליברליות הלכתית?
לעניות דעתי, גם המקטלגים את הרב רבינוביץ' בין המקילים בהלכה ובין הליברלים מחמיצים את המורכבות שבאישיותו, שהייתה מאוד כוללנית. הוא לא היה ליברל ומקל, ואף לא היה שמרן. הוא פסק ללא מורא לאמיתתה של תורה, ולא חשש להתבטא בענייני השעה אף כשדעתו לא נעמה לכול ויצרה לו מתנגדים. היו לו כתפיים רחבות ואחריות לכלל ישראל, אך כשם שהקל בענייני גיור ועוד, הוא החמיר בעניינים אחרים, והתנגד להפריה חוץ־גופית, לדחיית היריון לפני ילד ראשון, למכשירי גרמא, לבישול בשבת בכלי שלישי ועוד.
עוז ליטאי ציוני
הרב רבינוביץ' היה בעל רגישות אנושית, לאומית ואוניברסלית רבה, ומתוך רגישות זו זעק מרה בעוז ובענווה, כדרכו. עוז היה מאפיין גדול של אישיותו. מי שסירב לקבל על עצמו משרת רב ראשי בבריטניה וראשות ישיבה מפורסמת בארצות הברית, עלה במקום זאת ללמד תורה לארבעים נערים בארץ לא זרועה במדבר במישור אדומים. השקפתו הציונית הייתה יוצאת דופן, הוא לא ינק אותה מכתבי הרב קוק אלא היה "ליטאי ציוני", שמקור יניקתו העיקרי הוא מדברי הנביאים. לאחר שנפטרה הרבנית, שהייתה אחיינית הגאון הרב רודרמן, מגדולי ראשי הישיבות בארה"ב, שאלתי את הרב אם לא היה קשה לרבנית לעבור מאמריקה ומאנגליה ליישוב קטן במדבר. הרב נזף בי ואמר: "איך אפשר לומר שהיה קשה לרבנית? היו לה חיים מלאים ונפלאים. היא הגשימה חלומם של דורות וזכתה להיות חלק מהמחזה המרהיב של 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים', היא ראתה בעיניה את יישוב הארץ ואת הגשמת דברי הנביאים".
מעל הכול עמדה הענווה יוצאת הדופן שאפיינה אותו, והיטיב לתארה מו"ר הרב חיים סבתו בהספדו: "אני מעיד בפניכם - מעולם לא ראיתי אצלו קמצוץ של גאווה או רדיפת כבוד. הנמצא כזה?".
***
הכותב הוא נשיא מכללת אורות ישראל ומתלמידי הרב
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)