תכנית טראמפ התקבלה אצלי ברגשות מעורבים. מצד אחד הזדמנות היסטורית להחלת ריבונות. מצד שני, הכרה רשמית של מדינת ישראל במדינה פלסטינית ופגיעה קשה ביישובים רבים ביו"ש.
בימים האחרונים אני מגלה שהעמדה המורכבת שלי כבר לא לגיטימית. קמפיין אגרסיבי שמתנהל בתוך הימין מנסה להשתיק כל ביקורת על התכנית ולהפוך כל מתנגד לחסר הבנה במקרה הטוב או חסר אחריות במקרה הרע.
כך למשל כתב עמית סגל, "טירוף כזה, שחצנות כזו, לא נראו במקומותינו כבר שנים … המתנחלים היו תמיד גרועים מאוד בדיפלומטיה. כעת חיה הם הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של תכנית הריבונות. זהבה גלאון, אבו מאזן וג'ו ביידן מחזיקים להם אצבעות. זו הקריאה האחרונה לנוסעים ללה-לה-לנד: תתעשתו.".
אריאל כהנא צייץ כי "כרגע, מועצת יש"ע יחד עם בנט, קוברים את התכנית הכי טובה שיכלו לחלום עליה. פרק מפואר במצעד האיוולת עומד להיכתב".
ריקלין התבטא כך, "ההתנגדות בימין לתוכנית המאה גובלת בעיני בפינוק, בקוצר ראות מסוכן, בחוסר הכרת הטוב, בהימור מסוכן … במחילה רבה: משוגעים רדו מהגג ואל תסכנו את ההזדמנות ההיסטורית הזו".
הגדיל לעשות גדי טאוב שכתב "על המתנחלים אי אפשר לסמוך בשום דבר. לא במאבק בבגצוקרטיה ולא במאבק על החלת הריבונות. אם הייתי יודע איזה חננות הם לא הייתי מפחד מהם כל כך כשהייתי בשמאל. גורנישט."
שחצנות? פינוק? זה מה שיש לכם לומר על אנשים אידיאליסטיים שחולקים עליכם?
נכון, יש בתכנית הזו לא מעט יתרונות. אבל אתם לא מסוגלים לראות שיש בה גם חסרונות? כך בהינף יד אתם מבטלים את כל הסכנות?
קודם כל יש כאן סכנה מעשית. יישובים רבים יהפכו למובלעות. גם אלה שלא, יאבדו חלק גדול מהכבישים ודרכי הגישה. סגל טען שהמתנחלים "חוששים מהקפאה דה-פאקטו בכמה יישובי קצה, ומפקירים את מעלה אדומים, אפרת, קרית ארבע ועוד 130 יישובים שיוכלו להתפתח ללא הגבלה". באמת עמית? אני גר בסמוך לקרית ארבע. על פי התכנית הזו כביש 60 ייחתך באמצע ולקרית ארבע לא תהיה גישה ישירה לגוש עציון ולירושלים. אתה יודע כמה אנשים מקרית ארבע עובדים בגוש ובירושלים, להיפך? אתה יודע כמה ספקים ונותני שירות נעים על הציר הזה כל יום? ניתוק הר חברון יהיה פגיעה אנושה ביישובים ובמתיישבים. לזה אתה קורא 'התפתחות ללא הגבלה'?
הסכנה השניה היא זו ההצהרתית. במשך עשרות שנים אנחנו נלחמים נגד הכרה במדינה פלסטינית, ופתאום אנחנו נהיה אלה שמכשירים אותה? אומרים לנו שטראמפ מציב תנאים בלתי אפשריים להקמת המדינה הזו, אבל זה לא משנה. ברגע שאנחנו נסוגים מעמדתנו ומוכנים לתמוך במדינה פלסטינית, זו תהיה נקודת ההתחלה של הנשיא הבא.
ומעל לכל זה ישנה האמירה הערכית. לאן נעלמה האמירה הפשוטה "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל"? איפה מצוות יישוב הארץ, "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה"? פתאום אנחנו מוכנים לוותר על זה, לשאת ולתת על הארץ כאילו היא נדל"ן ולעשות חשבונות איזה מקומות חשובים יותר ואיזה חשובים פחות?
ועוד מילה אחרונה על טענה מרגיזה שחוזרת שוב ושוב. "איך אתם חוברים לאנשי השמאל בהתנגדות לתכנית", שואלים אותנו. במילותיו של סגל, "אם האיחוד האירופי, כחול לבן, מדינות ערב מתנגדים למהלך במקביל להנהגת המתנחלים, סימן שמישהו מהם חייב לטעות, טעות היסטורית". במחילה, זו דמגוגיה. להסכמי אוסלו התנגדנו נחרצות בזמן שבצד השני גם החמאס התנגד. "אויבי השלום", קראו אז לנו ולחמאס ביחד. אז מה, בגלל שהחמאס התנגד אנחנו היינו צריכים לתמוך?
האיחוד האירופי יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אנחנו נמשיך להאמין בשלנו. התכנית שעליה אנחנו חולמים כוללת ריבונות יהודית בכל ארץ ישראל.
האם זה יקרה בדור שלנו? אולי לא. אולי כן, כפי שהופתענו לקבל בדור שלנו את העברת השגרירות ואת תכנית טראמפ. בכל מקרה המבט שלנו קצת יותר רחב מאשר הדור הנוכחי.
אנחנו לא ממהרים לשום מקום ולא מוותרים על החלום.