אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: ISTOCK

פעם בכמה זמן הנושא צף ועולה לכותרות. פחות או יותר באותם הנסיבות - לידת בית שהסתבכה, הורים מסכנים, תינוק/ת בסכנה, כתבות תוכחה ולהג אין קץ. מה שמשתנה בכל פעם זה התאריך והאשם התורן.

הפעם, הרבה יותר קל לי להביע את עמדתי. בעיקר כי היא כבר נכתבה בפייסבוק שלי ב-2013 ובאמת כלום לא השתנה. סיבה נוספת היא שבעת כתיבת שורות אלו אני מרשה לעצמי לייצג את עצמי בלבד (ולא כנציג של מערכת) ולכן הנני פוטר את עצמי ממילים מכובסות ולהטוטים לשוניים, אלא אסתפק במסר ברור וחד ערכי (במגבלות יכולת ההבעה שלי).

לפני הכל, אני בעד לידות בית (!). (וכן בעד שלום עולמי. וזכיות בלוטו. ואהבת אמת. וכיו"ב). ואז חוזרים לאילוצי המציאות...

נתחיל מההתחלה.

אין לי ספק שיש צורך אמיתי (ואפילו השתוקקות) לתהליך לידה טבעי ולא רפואי/תרופתי אצל פלח הולך וגדל באוכלוסיה. זה לא ענייני למה ומדוע, ואין הדבר קשור להסכמתי כאדם עם גישה זו או לטעם האישי שלי - בדיוק כשם שגישתו של אדם למאכליו, דרך לבושו, הרגלי המין שלו - הם ענייניו שלו הוא. כרופא או מנהל שירות רפואי, אני יכול לבחור להיות זה המטפל בו ו/או להציע לו את השירות. אני יכול גם לבחור שלא להציע לו את השירות. אני לא יכול להתיימר לחנך אותו.

להבנתי, העלייה בפופולריות לידות הבית היא ביטוי כן ואמיתי לאפשרות ללדת כאדם בריא שעובר תהליך נורמלי, ואם תרצו, אפילו מעין תנועת מחאה אל מול תיעוש הלידות במרכזים רפואיים. תהליך הלידה בבתי חולים הפך להיות פס ייצור שבו מדברים במושגים של הספק, כדאיות כלכלית, חשיפת הצוות לתביעות, ובעיקר - וזו ההסתכלות הכללית מעבר לשאר הפרטים - ההתייחסות אל היולדת כאל אדם חולה הדורש מעורבות רפואית מצילת חיים כשיגרה.

למען ההגינות יש לציין שהאמת המוחלטת אינה שוכנת באף אחת מן הקצוות, וכן שבשתי הגישות המנוגדות יש שמץ של אמת.

אנסה להסביר זאת באמצעות דוגמא מעולם התעופה (שמשמש מודל אמת לתחקור וניהול מערכות ואירועי תאונות בשל הדמיון בין עולם הניהול הרפואי והתעופתי).

השאלה הראשונה שנשאלת כמעט באופן אוטומטי לאחר התרסקות מטוס, היא איך זה קרה שהמטוס התרסק.

התשובה פשוטה - כוח הכבידה. יותר נכון, התמיהה הראשונית היא כיצד מלכתחילה המטוס הכבד התרומם אל מעל הקרקע והחזיק שם מעמד. ואף מפתיע מזה - איך זה שמטוסים לא נופלים מן השמיים בכל יום.

ובחזרה לעולם המיילדות. הפלא הוא לא איך קורה אסון בלידה, אלא איך זה שהטרגדיות לא פוקדות אותנו על בסיס יומי. למה? ככה. חוק טבע. כמו כוח הכבידה.

פעם, לא מזמן, אחת מעשר לידות היתה מסתיימת ב'קדיש' במקום ב'הגומל'. איך אני יודע שלא מדובר בצ'יזבט או באגדה אורבנית עם זקן? כי בעבודת היום יום בחדר לידה אנחנו רואים אותן (את היולדות היקרות) ממשיכות לנסות את המסורת. בכל חדר לידה. על בסיס יומי. וכנגד ההרגל ה'טבעי', אנחנו (הצוות הרפואי כפרט, ומערכת הבריאות ככלל) מנסים להלחם בגזירה. לרוב מצליחים. לרוב, היולדת אפילו לא היתה מודעת לדרמה או למסלול הטבעי שהלכה בו והוסטה ממנו טרם מימוש הגזירה (למשל מישהי שעברה השראת לידה לפני התלקחות 'רעלת ההריון').

לעיתים הניסים גלויים, הדרמה בעיצומה וכולם בוהים/רואים את שבירת הכיוון וההצלה ברגע האחרון, עם או בלי אמירת התודה לגיבורים התורנים שבסך הכל עשו את עבודתם. לעיתים הציבור נחשף למורכבות הלידה ופוטנציאל הנזק שבה דרך תביעות ופסקי דין. לעיתים המורכבות נחשפת כש'המטוס מתרסק', וכלל אין ספק - זה מאוד מאוד עצוב.

ועדיין, למרות המורכבות והסכנות הגלומות בהריון כולו ובתהליך הלידה עצמו, עדיין מדובר באוכלוסייה בריאה וצעירה (נשים ובני זוגן) שאמורה לעבור תהליך טבעי ובריא. אותם אנשים מכריזים בקול רם וברור שהם לא מוכנים לעבור הפחדות ואיומים, לא מוכנים לקבל כותרת של 'חולים אנושים', מסרבים להשתתף במשחק 'דמוי וטרינרי' שבו מדברים עליהם ומעליהם אבל לא איתם, ומניידים אותם כסחורה שיש לקולטה, לאחסנה ולאחר רישום מתאים לשנע אותה הלאה כדי לקלוט את הגל הבא.

האמת, מבין אותם.

לא שאני חושב שמערכת הרפואית בארץ מתיימרת לתת יחס או שירות בנוסח שתיארתי לעיל בבוטות. להיפך. יכול אני להעיד שאנשיה טובים ומסורים וכוונותיה ראויות. אך לעיתים מעשיה אינם רצויים. או לפחות כך מתפרש הדבר אצל יותר ויותר אנשים.

בעצם, מה גורם לאדם מיושב מן השורה, לסכן את הדברים היקרים והקרובים לו מכל - הוא עצמו, תינוקו, משפחתו וממונו (שכן טרנד לידות הבית מצריך פרט לאומץ גם השקעת ממון משמעותית) - ולמרות כל קריאות האזהרה וכותרות העיתונים האדומות, לבצע שחייה אמיצה כנגד הזרם?

האנשים הנורמטיביים הללו (אני לא מדבר על ה'משוגעים האובדניים', שהם מיעוט זניח והזוי) מכירים בסכנה. מבחינתם הסיכון בלידת בית חולים הינו גדול יותר. גם רפואית. גם נפשית. גם חווייתית. כך הם רואים את זה, ובעיניים פקוחות לרווחה הם בוחרים ללכת במסלול שאותו הם רואים כ'רע במיעוטו'.

אני לא מסכים איתם. אבל אני מבין אותם. אני אפילו מכבד אותם על דעתם. בוודאי ובוודאי שאני לא מתיימר לחנך אותם.

דרך אגב, בריפיון אסוציאטיבי אופייני אני נזכר בדילמה דומה בה נתקל הממסד הרפואי, אך בו הוא בחר להיות יותר חכם מצודק. ההפלות היזומות.

ישראל ידועה בין האומות בליברליות שלה באישורי הפסקת הריון. גם כשהסיבות אינן רפואיות ואף קלושות מבחינות חברתיות (חומר לדיון נפרד). ועדיין הממסד הרפואי עומד מאחורי הגישה המתירנית מאוד/מדי בטיעון המוצדק שמי שתרצה להפסיק הריון, תעשה זאת גם או בלי הסכמת מערכת הבריאות. אז עדיף שזה ייעשה בצורה בטוחה בבתי חולים ולא בקליניקות מחתרתיות בתחנה המרכזית הישנה. ואכן, שיעור הסיבוכים הקטלניים (כמו זיהום רב מערכתי לאחר הפלה) ירד לערכים אפסיים.

באותו מטבע. מי שמרגיש שבתי החולים הם תעשייה מוכוונת חולים ומחלות, ושהוא כאדם בריא בגופו ברוחו ובנפשו, ייעשה טובה גדולה לעצמו אם ירחיק עצמו ממקומות מעין אלו - ייעשה הכל כדי לא ללדת בצורה 'בית חולימית'. אפילו ירים פרוייקט של לידת בית. עם כל הרעש והבלגן והדם והלכלוך על הספה והמיטה. והסכנה. כי אין אלטרנטיבה.

לעיתים בהיותי עייף ונטול עכבות אני שואל את האנשים שמולי (לא חולים. לפעמים מטופלים. תמיד אנשים) - מה עבר לכם בראש. למה הסיכון? מה הביא אותכם לבחור בלידה ביתית, או לחילופין, גרם לכם ליסוע מעל שעה כדי ללדת במרכז רפואי זה ולא באחר קרוב יותר.

התשובות שלהם שנחרטו לי בראש כללו אמירות כמו: "אני רוצה שיסתכלו עלי. אני לא סחורה". "אני אדם בריא שעובר תהליך בריא". "אני מעדיפה החלמה גופנית ארוכה יותר מאשר החלמה נפשית מיחס זר ומנוכר". ועוד.

מקרה לדוגמא מהשבוע שעבר.

יולדת צעירה בריאה ונחמדה שילדה בשעה טובה את בנה בכורה בלידה נהדרת. בחדר לידה. עם אפידורל. וחתך. והיתה מרוצה מאוד.

ואז טרם התפירה (כלומר, תיקון החתך והחזרת המצב האנטומי לקדמותו) החלה לדמם. והמשיכה לדמם. תוך כדי עצירת הדימום, כיווץ הרחם, הסקירה הידנית של חלל הרחם ובכלל, ייצוב המטופלת, היא שאלה אותי - למה?

-מה למה, עניתי. -למה הכל אדום ואתה נראה כמו קצב ביום שחיטה.

-אה, זה ממך. תני לי עוד שתי דקות ואני משתלט על הדימום.

-אבל למה אני מדממת, שאלה.

-ככה, עניתי. ככה זה לידה.

-אה. תודה.

ואז היא שאלה אותי מה המסר. מה היא יכלה לעשות אחרת או מה ישמור עליה בפני סכנות דומות בלידות הבאות.

כלום, עניתי. טוב שילדת בבית חולים, כי האירוע הסתיים כמה דקות אחרי שרק התחיל. תקפידי ללדת בבית חולים גם בפעמים הבאות, ויהיה בסדר. את תדממי (אולי). אנחנו נתקן (אם צריך). איש איש ותפקידו הוא. למה? ככה.

אז חוץ מלחנך את ה'סוררים' ולצקצק מדי פעם כשזוג מסכן מגלה למה מטוסים מתרסקים או לידות מסתבכות, אפשר להציע אלטרנטיבה.

לא אידיאלית, אבל שפויה. להיות קצת יותר חכם על חשבון הצודק.

אני בעד לידה בבית חולים, עם אווירה ביתית ויחס אישי.

אני ממליץ בחום ללדת במקום שבו יש גישה של 3-5 דקות לחדר ניתוח ושיש בו צוות מיומן שניהול מצבי חירום בלידה זו אומנותו ואמנותו. עד שכל בתי החולים וכל אנשי הצוות הרפואי יידעו לשלב מקצועיות רפואית עם רמת שירות גבוהה 'מוכוונת לקוח' (וזה יקרה לבסוף, אפילו עוד לפני אחרית הימים), יש לאפשר לאנשים שבוחרים לשלם ממיטב כספם תמורת ההרגשה הטובה והיחס האישי - לעשות זאת בגלוי, במסגרת בתי החולים הציבוריים, הבטוחים והמוגנים- ולא כגנבים במחשכים.

יש אלטרנטיבה שפויה, שהיא צוות רפואי ומתקנים רפואיים בתשלום, מוכווני שירות וכנועים לכוחות השוק של היצע וביקוש. ביטחון של בית חולים עם חדר ניתוח במרחק יריקה, אבל תחושת ביתית/מלונאית שמשאירה לפרט את תחושת החופש שלו.

כן. יש דבר כזה מקצועיות, בטיחות ושירות. זה עולה לא מעט, ומסתבר שיש אנשים שבוחרים לשלם על כך. תשאלו את אלו שטסים אל-על...

--

ד"ר גיל פומפ
מומחה ברפואת נשים. הריון בסיכון.
יועץ רפואי לפוסקים בענייני רפואה והלכה.