איילת מיטש
איילת מיטשצילום: עצמי

כשאדם מפנים בוז והשפלה של אליטות אמיתיות או מדומיינות ומטמיע את התיוג השלילי שלו בעצמו זה הרגע שבו הוא מפסיד ומאבד את עולמו. זה הרגע שבו העלבון מדריך אותו ומניע אותו לפוגג את עקרונותיו ולהגיב בצורה רגשית ומשוללת היגיון וביסוס עובדתי.

זה יכול לקרות לכל אחד, גם למי שפעל שנים כדי לפורר ולפרק את האליטה השמאלנית בתקשורת הישראלית שביססה את עצמה על כזבים ושלילת העובדות בכל תחום – חברתי, היסטורי, דתי, פוליטי, צבאי. 

זה בדיוק מה שקורה היום עם עיתונאי הימין שהפכו בתהליך טבעי לקליקה אליטיסטית בעצמם, ולא פלא שהם מסתאבים כעת במריבות אישיות מכוערות ובוויכוחי סרק על מבחני נאמנות לאישים או לאידיאולוגיות ימניות. לא ברור לי למה זה מפתיע אותם, לאחר שבחרו להפנות עורף לעובדות ולהיגיון ולכן הם נסחפים להבלים שאינם קשורים כלל לעיתונאות. חדלתי לצפות ולהאזין להם מרגע שהחליטו לקדם בשנת 2020 את שקרי "ישראל השנייה", (שהייתה כאן ללא ספק עד שנות התשעים ושימשה את הוגי הקרן החדשה לישראל להתחיל לפרק את ישראל כפי שהיא). אני לא יכולה עוד להאמין לאף מילה שיוצאת מפיהם. מובן מאליו שכעת גם לא משנה מי יוצא עם מי ומי מהם נאמן לנתניהו ומי מקדם את ימינה ומי עזר להתהוות תיק 4000. זה לא משנה כי זה נגמר, האשליה שגם בימין יכולים לבדוק את עצמם ולהודות בטעותם.

"ישראל השנייה" היא התורה הפרוגרסיבית

האכזבה מעיתונאי הימין שאימצו במלואה את התורה הפרוגרסיבית של "ישראל השנייה" ממחישה את סכנת ההיבריס ואובדן האיזונים ושיקול הדעת כשנושמים אוויר פסגות. עיתונאי הימין הרוויחו את האהדה והפופולריות העצומות שלהם בצדק, בזכות עבודתם הקשה לפירוק מונופול סיתות התודעה הכוזבת על ידי התקשורת השמאלנית.

אבל החמצן הדליל בפסגה עשה משהו לא טוב לעיתונאים אלה. ברגע שהפציע המלומד והעיתונאי שעשה דוקטורט על ש"ס והחליט לאוורר מהנפטלין את האג'נדה העתיקה שהדריכה את הקרן החדשה לישראל בבניית מערך העמותות מפרקות החברה הישראלית, אפסנו עיתונאים אלה את ההיגיון שלהם והלכו שבי אחר הפופוליזם המתבכיין והמתמסכן ללא שום ביסוס לכך. 

אליטה, הגמוניה ומעמדות יש בכל מקום, בכל תקופה היסטורית, בכל מצב ובכל חברה. הציונות הדתית היא אליטה בפני עצמה, למשל, אבל גם בה יש מעמדות. הקיבוצים, החילונים, המזרחים, האשכנזים, העירוניים, כולם מחולקים ובכולם יש הגמוניה כי זה חוק טבע, יש תמיד מנהיגות ויש תמיד קבוצה שחושבת מה נכון ולכן תנסה לקחת לעצמה את סמכויות ההגמוניה, ולאו דווקא בגלל הצבע והמוצא. כשאני שומעת עיתונאים זועקים "ישראל השנייה!" בכל מיקרופון לא פלא שמיקי גיצין מהקרן ושאר דוברי העמותות שותקים כעת בהנאה. ברוך השם, יש מי שעושה להם את העבודה וממשיך לפמפם את התורה המרקסיסטית הזאת של מעמדות שנלחמים בהגמוניה מדומיינת כלשהי. 

עובדה - מעולם לא היה כאן חופש לנוע בין מעמדות ובין תורות ותפיסות עולם כמו שיש היום, ומעולם לא הצליחו רבים כל כך להיחלץ מהעולם הישן של ישראל השנייה האמיתית ולבנות ישראל אחרת, מאוחדת יותר, חזקה וצודקת יותר, למרות כל הבעיות. אבל למי זה אכפת כשיש יותר מדי אנשים שזקוקים לתעמולה הזאת גם מימין כדי לתרץ את העובדה שלא הצליחו להגשים את חזון אחרית הימים המשיחיסטי, שתמיד הדריך את הפרוגרסיבים. אשליות הן המחלקה שלהם, חברים, לא של הימין המציאותי שעושה כמיטב יכולתו לשפר ולתקן את עצמו ולא לשגות באשליות. אנחנו יודעים בוודאות שכל בני האדם נולדו בצלם אבל לא כל בני האדם זהים זה לזה. זה כל הסיפור.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו לוזר אלא ווינר שהצליח למרות ניסיונות החנק והדיכוי של האליטה שאליה הוא משתייך באופן טבעי. המזרחים והמסורתיים והמתנחלים והמתחזקים והפטריוטים ואוהבי ישראל שנדחקו על ידי השמאל הקיצוני אינם לוזרים אלא הפכו לרוב בעבודה קשה ומסורה ואמונה בצדקת דרכם. ההיגיון שלהם ניצח ולא ההתקרבנות, שהיא סימן היכר של השמאל. כל בכיינות של עיתונאי עושה להם עוול, מקטינה את ההישג שלהם ובזה למעמדם הנוכחי שהוא ללא ספק ישראל הראשונה. הסיאוב קורה בגלל שחיתות המערכות בלי קשר הכרחי למוצא בלבד. 

העיתונאים עצמם משתייכים ברובם לאליטות אלה, כולל הציונות הדתית, אבל אינם מתביישים למכור ולסתת תודעה כוזבת בעצמם, רק משום שאינם יודעים לסגל לעצמם גינונים של מנצחים בקרב על אהדת הקהל. לא יועילו כל המנדטים של הליכוד בראשות נתניהו או גוש הימין, אם אנשי הימין לא ילמדו להפסיק להתרפס ולהתנהג כאסקופה נדרסת, רק משום שגילו שהמציאות מורכבת ממה שחשבו. האמפתיה שהם חשים עם המדוכאים עלי אדמות גורמים להם לחטוא באותו משוא פנים ועיוורון ושיפוט על פי מאפיינים שטחיים כמו עדה ובית גידול במקום לשפוט בני אדם באשר הם. הם לא מפסיקים לספר סיפורים שינעמו למי שקל לו להתייאש מהדרך הארוכה ונוח לו להיכנע לנראטיבים על פוליטיקת זהויות. וזה כל מה שזה – פוליטיקת זהויות באושה שהניעה את הקרן החדשה להשתלט על התקשורת בשלל זרועות המגזר השלישי שלה ובעזרת עמותות שפועלות למען הסיסמאות הפאתטיות והשקריות - צדק חברתי, שוויון חלוקתי, אחווה בין קרבן למקרבן, סילוף העובדות על מנת למחוק את הדת והמסורת שהימין כל כך מכבד גם כאשר הוא חילוני. 

איך אתה מצביע ימין ומוצא את עצמך לוזר שלא יכול לשלוט?

למען השם, איך הגענו למצב כזה, אני שואלת את עצמי כשמאלנית קיצונית לשעבר שהייתה חברה ותורמת של הקרן וגרורותיה, שעיתונאים ימנים נכנעו לאג'נדה השקרית שלה והחליטו לקדם אותה בצורה כזאת? האם ייתכן שעיתונאי שמונע מאג'נדה פוליטית אינו יכול בשום פנים ואופן להישאר עיתונאי שקול והגיוני ובמוקדם או במאוחר יטה גם הוא את העובדות לפי הנראטיב שמשרת אותו? חובה לענות להם ולהזכיר להם שיש ישראל אחת שניצחה למרות הכל ואינה חוששת מהמאבק האמיתי – שחיתות, משילות, ריבונות, לא בכיינות.

שקר ישראל השנייה הומצא בשנים שבהן ההגמוניה על עיצוב התודעה היה נתון בידי ישראל של תחילת הדרך וכור ההיתוך, ובאופן טבעי היא קבעה את חוקי המשחק. זוהי ישראל שהיא ברובה אשכנזית, אבל לא רק. כל מי שלא התברג לתוך הנראטיב המנצח והשולט שלה.

יש קו ישר שמחבר בין הבכיינות של המתבצרים בתואר ישראל השנייה בשנת 2020 לבין הכישלון להניע מדיניות ימין. לא בכדי אנחנו נופלים קרבן שוב ושוב למעוזי השמאל של ישראל הראשונה כביכול, ועוד מתפלאים למה יש שלטון ימין שלא מצליח להזיז כלום. שום דבר טוב לא מגיע מהתבטלות עצמית ולכן כל מי שנוח לו בתוך אזור הנוחות שנקרא ישראל השנייה של פעם, הוא גם זה שמרפה את ידי מי שאמון על העשייה, על קביעת העובדות בפועל.

ברגע שבו אדם מגדיר את עצמו במילים של מי שמתיימר לקבוע טוב ממנו מיהו, הוא הפסיד במערכה על זהותו האמיתית. כך, בכל פעם שאדם קורא לעצמו "ישראל השנייה" הוא נכנע ומתמסר לכינוי הבזוי הזה שישראל האליטיסטית (הגדרה נוספת שנקבעה שם, במוסריון העליון) הדביקה בהתנשאות לכל מי שאינו היא. היום, בתקופת נישואי התערובת והעלייה הגדולה והמגוונת זהו שקר מוחלט שישראל השנייה היא מזרחית ברובה. ברבות השנים היא פרשה את כנפיה גם על רוסים שלא הצליחו להתברג גבוה לאחר העלייה, אתיופים, דור שני ושלישי למצוקה של מזרחים שלא נחלצו ממשכנות העוני ומעיירות הפיתוח, וגם ש"סניקים, כמובן. 

אי אפשר להמשיך לקרוא לעצמנו ישראל השנייה אבל לדרוש את מקומנו הראוי בישראל הראשונה. זה לא עובד יחד. אין מנוס מהמסקנה שהימין התאהב באנדרדוגיות כי לא בא לו למשול וכי לא בא לו להפסיק להאשים ולהתבכיין במקום לעשות ולהתאהב בניצחון.