"הזהב של נורמן", סרטו החדש של ספייק לי, אמנם מדבר על ויאטנם, אבל הוא לא סרט מלחמה. ממש לא. אם כבר, הוא סרט פוסט מלחמה.
העלילה של הסרט מתארת ארבעה חברים ששירתו בויאטנם וחוזרים אחרי ארבעים שנה כדי, ובכן, למה בעצם?
השם העברי, "הזהב של נורמן", מספר לנו על זהב ועל רצון למצוא אוצר שנשכח. אין ספק שזה חלק מרכזי בסרט, אבל, וזה אבל גדול, השם האמריקאי,"da 5 bloods" ('ארבעת המוסקטרים' הגרסה האפרו-אמריקאית), מספר לנו על אחווה של לוחמים שחורים והרצון להחזיר את הגופה של החבר החמישי הביתה. טיפה שונה.
מה מהם הוא הנכון? שניהם כמובן מייצגים נאמנה את עלילת הסרט, אבל אין ספק שהשם השני קולע יותר לדעת הקהל הנוכחית באמריקה. תיקון, דעת הקהל באמריקה השחורה, הבוערת, הזועמת.
הסרט, שמבחינה עלילתית הוא די בנאלי, נוטף ביקורת נגד הממסד. החל מטראמפ שמכונה חבר הקו קלקס קלאן שבחדר הסגלגל, ועד אחד, ג׳ורג׳ וושינגטון שמו, שמואשם בהחזקת 123 עבדים.
בניגוד לסרטים האמריקאים אליהם התרגלנו שמציגים את הויאטנמים כחיות, או, במקרים מועטים, את החיילים האמריקאים כפושעי מלחמה, 'הזהב של נורמן' מפנה אצבע חומה, יציבה ומאשימה כלפי הממסד האמריקאי וכלפיו בלבד.
הווייטקונג הם לא האויב, אפשר להרים איתם כוסית, אבל את, ממשלת ארצות הברית, את לא תצליחי להרוג אותי, למרות שניסית. זוהי רוח הדברים של מילותיו האחרונות של אחד מגיבורי הסרט, ממש דקות ספורות לפני שנהרג בידי ויאטנמים.
אין ספק שהסרט בא לבטא אג׳נדה, וככזה, אני נוטה לקבל אותו בחשדנות מסוימת, אבל הוא גם מציף נקודות כואבות ושוות התייחסות, ומעבר לזה, הוא עשוי טוב יחסית. דבר לא מובן מאליו בכלל בסרטים שבאים לקדם אג׳נדה.
הבעיה העיקרית עם הסרט היא האורך שלו. עושה רושם שנטפליקס התאהבו בממשק של עצמם, ופשוט לא מצליחים להבין שגם מחוץ לקולנוע סרטים של שעה וחצי זה סבבה לגמרי. אז נכון, זה לא השלוש וחצי שעות של 'האירי', אבל גם שעתיים וחצי הם בערך ארבעים דקות יותר מידי. בחייאת נטפליקס, נחנקנו.
אז אם אתם מחפשים סרט בלי יותר מידי אלימות, אבל עם הרבה פוסט-טראומה, דיכוי וחברות אמיצה, "הזהב של נורמן" הוא הסרט בשבילכם. וכן, זה כבד כמו שזה נשמע.
*כמובן, כשמדברים על החזרה לויאטנם אי אפשר שלא להיזכר ברמבו 2 המיתולוגי. יוצרי הסרט מודעים לזה ומתייחסים להשוואה באלגנטיות והומור, אבל היי, בלי ספוילרים. תראו בעצמכם...